מבוא התלמוד, פרק אחד ושלשים
מעניני המזיקין, ועין הרע, ורוח רעה, אשר בא מזה בש"ס, בלי ספק צריכין לקחת הדברים כפשטם, ואין לסבור בהם סברות ולפרש בענין רחוק, אחר שפשטות הברים מורים שהאמינו במציאותם, וספרו מהם טבעם וגדרם והלוכם, עיין חגיגה ט"ז ע"א: ששה דברים נאמרו במזיקים: שלשה כמלאכים [YH1] ושלשה כבני אדם, והמשנה באבות [פ"ה מ"ו] אומרת גם כן: המזיקין בערב שבת בין השמשות נבראו, וכן האמינו במציאותם כל יושבי מזרח ומערב במשך זמן תנאים ואמוראים, וכן בכישוף ובלחשים. ואם אמנם הרמב"ם ז"ל בפירוש משניות פ"ג דע"ז במשנה 'שאלו את הזקנים ברומי', וכן בהלכות עכו"ם ס"פ י"א [הלכה טז] דעת אחרת עו צצצ, בכל זאת סתם לשון הברייתות והתלמוד במקומות רבות אין לפרש כלל בדרך משל וחידה, רק דברים ככתבם. אכן על זה יש להתעורר: כי יש הבדל גדול בין הבבלים לחכמי ארץ ישראל, אף על פי ששניהם האמינו במציאותם, ומספרים לנו איך דברו עמהם, ואיך פעלו לפעמים ענינים נפלאים, כמו בהך דירושלמי תרומות, בקיסר דיקלאטינוס איך חממו הדמוסיאות, וע' מדרש רבה פ' בראשית ופ' תולדות, אבל לא האריכו לשון כל כך כמו בבלי, כי שם [שמב עמוד א]
יבאו הספורים ברוב ענין, שהיו השדים בני ביתם: עיין חולין ק"ח ע"ב דר' פפא השתמש עמו, להביא לו מים, וכן מסרים צצצ פרק ערבי פסחים איך הזהירו אותם שלא ילכו בשוק בלילי רביעיות, ור' יוסף מספר הרבה מן יוסף שידא (עירובין מ"ג ע"א, וב"ב ר"פ הספינה). וכן מענין הלחשים לא תמצא דבר בירושלמי, אבל הבבליים הרבו לספר מהם, והזכירו (שבת פ"ו ע"ב) הרבה לחשים, וכן בריש מגילה נזכר דיאמר, עזי דבי טבחא שמנה מנאי וכן (גיטין ס"ח ע"ב) לשברירי דיומא לימא הכי ולשברירי דלילא לימא הכי, וכן הוא בע"ז י"ב ע"ב, וכן פרק ערבי פסחים הזכירו הרבה לחשים, וסכנות זוגות, ובכלם אין הקש הטבעי גוזר אותם.
ועוד יש בהם איסור דרכי אמורי, ועיין תשובת הרשב"א סימן תי"ג לישר המעוקלות ולישב הסתירות בזה.
מענין הרפואות מצאנו בברייתות שהזהירו על התנהגות הרבה, להעי' צצצ הבריאות ולעשות אופנים שלא יחלו, ולהציג נוכח עינינו איזהו דברים קשים לגוף, ואיזה מתוקנים ומוכשרים, ואיך יתנהג אדם במרחץ, ובסעודה ובדרך ארץ, והמאמרים רבו בזה מפוזרים ברוב המסכתות. לא כן בתלמוד בבלי מצינו מאריכים לשון בעניני רפואות ולחשים וסגולות שונות ומפורשים בכתובות ס"פ המדי צצצ, ובגיטין פרק מי שאחזו, וכן ספ"ו דשבת, ובפרק ערבי פסחים, המעיין ידרשם משם.
גם מעניני החלומות ופתרונם, ואיך האמינו בהם איזהו חכמים תמצא לחז"ל ברכות פ' הרואה ובירושלמי ובמדרש קינות.
גם האמינו כי בנים וחיים ומזונות לא בזכותא תליא רק במזלי, והוסיפו להאריך (שבת קנ"ו ע"א): מי שנולד במזל זה יהיה עשיר וכדומה ע"ש, וכבר טרח הרשב"א בתשובה סי' ת"ח ות"ט לישב הסתירות אשר נראו בענינים אלו, דמצינו הרבה מאמרים בתלמוד מורים ההפוך מזה ואין כאן מקומו.
ודע עוד כי הרבה ענינים בש"ס נשמטו לפנינו מה שהיו לפני הקדמונים, עיין שאלתות פ' בראשית גבי יוסף מוקר שבת, מביא הגאון גירסת הש"ס, חזא העכו"ם לסדרא דיוסף, וחנק נפשיה, וסיום זה לא נמצא אצלנו בתלמוד, כאשר התעורר כבא הגאון מהר"י צצצ [שמב עמוד ב]
ברלין וכן בשאלתות פרשת עקב במעשה דארטבן ורבי שגר ליה מזוזה, מוסיף בעל שאלתות על גירסת הירושלמי פ"ק דפיאה, בזה"ל: כי מיד נכנס שד בביתו של ארטבן, ולא היה לו רק בת אחת, והרופאים לא הועילו - נטל רבי את המזוזה, ושם לה על הפתח, ומיד ברח השד, ודבר זה לא נמצא אצלנו.
ועיין גם כן (מעילה י"ז ע"ב) בעובדא דבן תמליון - נשמט גם כן ענין כדומה, שנכנס שד לבתו של מלך, ורש"י מביא זאת בשם אגדה, ועיין יומא ע"ז ע"א נשמט אצלנו בש"ס ענין ארוך מדוביאל שר בבל, ונמצא אצלנו כעין יעקב, ועיין גם כן בעין יעקב פ"ק דמגילה נדון הספור מכרך גדול שברומי, ואינו לפנינו בתלמוד פ"ק דמגילה; ועיין גם כן ספ"ק דסוטה, נשמט בתלמוד מאמר ארוך נדון העלם מקום שמת משה, ואיתא בעין יעקב במקומו שם, וכן בהלכות גדולות מביא הרבה מאמרים מן התלמוד, כמו בהלכות ברכות פ"ג במזוזה מצות עשה שהזמן גרמה, סלקא דעתא אמינא הואיל וכתוב ביה 'בשכבך ובקומך' [דברים ו,ז; דברים יא,יט] תהוי מצות עשה שהזמן גרמה, וכו' ולא נמצא (ברכות כ' ע"ב) וכן בשימושא רבא צצצ על הלכות תפילין שחברו ר' שלום גאון, מביא הרבה מאמרים מן אמוראים שאין להם רמז וזכר בתלמוד, כאשר כבר התעוררו ע"ז הקדמונים, מובא בטוא"ח הלכות תפילין, ועיין פחד יצחק ערך גנבא במחתרתא, שהביא גמרא ישנה דפוס פורטוגל הוספות הרבה מה שלא נמצא לפנינו בש"ס, וכן כל הספורים שלא היו לכבוד לפני איזהו חכמי התלמוד נשמטו אצלנו, כמו הספור מן אבוה דשמואל עם הדין אשה מדיתא, מובא בהלכות גדולות הלכות קידושין, וכן עובדא דברוריא אשת רבי מאיר נזכר בתלמוד
(ע"ז י"ז ע"ב) רק ברמז, ורש"י שם מבאר הדבר על ידי מה שנודע לו איש מפי איש בעל פה, ונשמט בתלמוד.
וכן להיפוך: תמצא בתלמוד איזהו ענינים אשר נתוספו מן הגאונים מזמן אחרון, זמן רב אחר חתימת התלמוד, כמו שהעיד רבינו שרירא גאון בתשובתו, שקבלה בידו דשמעתתא ריש קידושין עד 'בכסף מנלן' היא הוספה רבנן סבוראי, וכן (סנהדרין מ"ג ע"א) היוצא להרג משקין אותו קורט של חלתית,
[שמג עמוד א]
אמר ר' רובאי דמן רוב - בתלמודנו ליתא שם אמורא זה – סתברא צצצ משל ציבור, ור' רבאי זה היה מרבנין סבוראי, וכן הך (גיטין ז' ע"א) ר' גביהא מארגיזא אמר בה טעמא, על קרא קינה ודימונה ועדעדה [יהושע טו,כב], וכן מאמר השני על קרא צקלג ומדמנה וסנסנה [יהושע טו,לא] וכל זה הוספה מרבנין סבוראי, ועיין תוספות (כתובות ב' ע"ב[YH2] ) 'כל מקום שנזכר 'פריך ר' אחאי', הוא מרבנין סבוראי, והקרוב לומר כל מקום שנזכר רבנאי (ב"מ ב' ע"א) הוא מרבנין סבוראי, וכן רבה תוספאה שנזכר ביבמות פ' ע"ב היה מרבנין סבוראי, והרמב"ם בפירוש המשנה פ"ד דזבים, משנה ז' העיד כי לשון הגמרא (נדה ד' ע"ב) מאי מידף? - דכתיב קול עלה נדף [ויקרא כו,ךו], הוא תוספת מרבנין סבוראי, ועיין רש"י ביומא ס"ב ע"ב ד"ה ומוספים של שבת, דסיים: ולא גרסינין וכו' 'ושיטתא דרבנן תרביצאי היא'; ועיין תוספות במנחות פ"ב ע"ב ד"ה ובתרביצא אמרו[YH3] , היינו ענין שהוסיפו רבנין בבית המדרש על השס, ובפרט מצאתי בריטב"א לב"מ שהתעורר על הרבה סוגיות במסכת ב"מ, על יותר מן עשר סוגיות במסכת זו העיד דהוספה הוא מרב יהודאי גאון, עיין בחידושיו לב"מ דף ג' ע"א ד"ה בין לרבנן בין לר"י: כל הלשון זה עד תנא ר' חייא אינה מעיקר הגמרא אלא מלשון ר' יהודאי גאון, ופתקוה ספרי בעקר הגמרא, והרבה יש כיוצא בזה במסכות זו עכ"ל, וע' שיטה מקובצת לב"מ ט"ו ע"ב ד"ה בין לרב בין לשמואל האי לארעא בה נחית דהיא הוספה מרבינו יהודאי גאון, ודף י"ט ע"ב ד"ה כאן בבריא כאן בשכיב מרע, ועוד הרבה, וע' מהרש"א בחידושי אגרות תענית דאגדה ז ו(תענית כ"ה ע"א) ור"ח בן דוסא מהיכן הוי לי' עזים, עד דאייתו דובי בקנייהו - כל זה אינו מן הגמרא, ע' גם כן מהר"י ברלין בהגהותיו, ועוד הראיתי דלשון הגמרא (ברכות ד' ע"ב) 'ומאי שנא כאן דתני כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה' לא היה בגירסא של רבינו יונה - אחר שמקשה קושיא זו מצד עצמו כאשר התעורר כבר הגאון בעל לחם חמודות! עוד נ"ל הך (חולין ס"ג ע"א): הנהו כ"ד עופות
[שמג עמוד ב]
'אי דויקרא עשרים הוי', זה הלשון הוספה היא, כי בימי הש"ס לא נזכר ספר ויקרא בשם זה, רק בשם 'תורת כהנים'! עוד התעוררו החכמים, דבערוך ערך גמזו פירש טעם אחר על השם גמזו, ולא התעורר דכבר התעוררו בתלמוד (תענית כ"א ע"א) ונתנו טעם אחר, וע"כ דלא היתה אגדה זו לפני הרב ר' נתן בעל הערוך! וכן מצאתי נזכר באגדה אשר בתלמוד ענין מחזור (ברכות נ"ט ע"ב) ושם זה הונח להלוך החמה על מקוה צצצ האשון בשעה שנקבעה ברקיע ובא מן הלל האחרון שהיה אחר חתימת התלמוד, ע' רמב"ן בהשגותיו לספר המצות, מ"ע קנ"ז, ומן המפורש אנו למדים דוד צצצ איזהו אגדות נתוספו מן האחרונים, ואולי מספרי דאגדתא ע"י רבני סבוראי והגאונים, ואם אמנם כי יהיה איך שיהיה דבריהם קדושים ונאננים צצצ אמלנו, וחייבים אנחנו למשכוני נפשן עבורם לפרש דבריהם בכל אופן האפשר, כי גם כל דברי הגאונים דברי קבלה הם, ובפרט הקרוב לומר שנספחו לתלמוד מן ספרי דאגדתא, אשר נתחברו עוד זמן רב קודם חתימת התלמוד, רק לא נספחו להתלמוד, בכל זאת הרוַחנו שיהיה הסדר הנאות, אשר אנו רואים בכל התלמוד, נשמר בעינו הראשון, כי בתלמוד ראינו שדבר נדבר על אופניו, ויש סיבה וטעם לסמיכת המאמרים אחד לחברו, כאשר הראיתי בחידושי לש"ס (ברכות ט' ע"ב) בשביל שנזכר למעלה 'שלא יאמר אותו צדיק' זכרו הדרוש עניני שתרד אש מן השמים שלא יאמרו מעשה כשפים, ועיין רש"י (ברכות י' ע"א) ד"ה מאי דכתיב 'משום דאיירי בסוף בסמיכת גאולה', וכן (ברכות י"ד ע"א) בעי מיניה דבי ר' אי צצצ מר' אמי השרוי בתענית שאין לו ענין התם, רק ע"י שנאמר לעיל 'בעי דבי ר' חייא מר' חייא', ועיין גיטין ז' ע"א שכל המאמרים יש להם סמיכות בצד מה למאמר קודם אף אם רק לשון צצצ בפתרון המלה ועיין גיטין ל"ו ע"ב מפני שחקרו לפרש לשון 'עולבנא' הביאו הברייתא הנעלבין ואינם עולבן ע"ש, והנה הרבה אגדות כגון הפתיחות למגילה אסתר, וכן הך אגדה המתחלת לדמא דרישא (גיטין ס"ח ע"ב) אין לה סמיכות למה שלמעלה, וגם
[דשמ שמד עמוד א]
נשתנה סגנון הלשון והכל מורה כי נספחו ממקום אחר לכאן, אבל כל מקום שנזכר שם אמורא תדע בבירור כי נספח לתלמוד עוד בשעת חתימת התלמוד! עיין גיטין נ"ה ע"ב: אר"י אשרי אדם מפחד תמיד [משלי כח,יד], יש לה סמיכות לדלעיל שאמרו שלש גזירות גזר ע"ש, ויש בזה עוד להאריך ואין כאן מקומו.
[YH1]בגירסתנו: בשדים
[YH2]תוספות מסכת כתובות פרק א - בתולה נשאת [דף ב עמוד א] ד"ה פשיט רב אחאי - לא כמו שפירש רשב"ם דהיינו רב אחאי גאון שעשה שאלתות והיה בסוף כל האמוראים ולכך משנה לשונו בכל הש"ס פריך רב אחאי פשיט רב אחאי שהרי כאן רב אשי עונה על דבריו אלא אומר רבינו תם שהוא אמורא וכל אמורא היה תופס לשונו כמו מגדף בה ר' אבהו (סנהדרין ג:) תהי בה ר' יוחנן (ב"ק קיב:) לייט עלה אביי (ברכות כט.).
[YH3]תוספות מסכת מנחות דף פב עמוד ב ד"ה ובתרביצא אמור - הוא בית המדרש מקום שמרביצין בו תורה ולשון שהוסיפו בו רבנן בש"ס.
