מבוא התלמוד, פרק שביעי
משה רבינו רבן של ישראל גם הוא גזר גזירות לא מצד הנבואה, רק מפי עצמו: אמרו חז"ל (שבת למ"ד ע"א) משה רבינו גזר [רצג טור ב] כמה גזירות ותקן כמה תקנות, ופורש"י שהתקין שיהיו דורשין בענינו של יום הלכות חג בחג וכו', והקשה מהרש"א תינה תקנות אבל גזירות לא מצינו מן משה רבינו, ע"ש! אכן באמת אמרינן (יבמות ע"ט א') נתינים - משה רבינו גזר עליהם להרחיקם: וע' ג"כ מ"ש הרב הפני יהושוע בחידושיו רפ"ד דראש השנה דהביא בשם הסמ"ג דהא דטמאים נדחו לפסח שגי אע"פ דהיו יכולים לטהר עצמם בערב פסח כמו שדרשו (סוכה כ"ו ע"ב) ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא - אבל בלילה היו יכולין לטהר ומכל מקום לא הוזה עליהם ונדחו לפסח שני משום דחל אז ערב פסח ביום השבת וכבר נגזרה בימי משה
דאין מזין בשבת, וסיים הפני יהושוע דזה באמת בכלל מה שאמרו בגמרא דמשה גזר כמה גזירות - היינו גזירה דאין מזין בשבת שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר, ע"ש;
ראינו עוד גזירה בימי משה רבינו וכן מ"ש (ע"ז ע' ע"א) למ"ד דנותן טעם לפגם מותר א"כ גיעולי מדין היכי משכחת? ומשני: לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, ומקשה הש"ס:
מכאן ואילך לשתרי? ופשטות הגמרא משמע דהקשו למה הגעילו כלי מדין? היה להם להניח הכלים על יום שני, דאו יהיו נ"ט לפגם, ומשני הש"ס: גזירה אינו בת יומא אטו בת יומא ע"ש, ראינו דכבר בימי משה היתה גזירה זו לאסור אינו בן יומא משום בת יומא; וע' מ"ש הגאון יעב"ץ בספרו מור וקציעה קונטרס סייג לתורה שפי' גם כן כן.
יהושוע גזר גם כן על הנתינים להרחיקם (יבמות ע"ט ע"א): וע' עוד תוס' קידושין ל"ח ע"א ד"ה ממחרת הפסח אכול
מעיקרא לא אכול, דאקריב עומר והדר אכול, והקשו בתוס' ניתי עשה בערב תאכלו מצות וידחה לא תעשה דחדש? ותירצו דגזרינן כזית ראשון אטו כזית שני, ע"ש; הרי דבימי יהושוע היתה כבר הגזירה דכזית ראשון אטו כזית שני!
פינחס גזר על ישראל בסוד שם המפורש, ובכתב הנכתב על הלוחות, שלא ישתה אדם סתם יינם - כן הוא בפירקי דר'
[רצד טור א] אליעזר, מובא ברמב"ן בס' המצות לא תעשה קצ"ד:
דוד המלך גזר על הנתינים להרחיקם (יבמות ע"ט ע"א);
בית דינו של דוד גזרו על יחוד פנויה (ע"ז ל"ו ע"ב):
וע' מ"ש הרב תוס' יו"ט פ"ח דכלאים משנה ב', לשיטת הרמב"ם, דשני מיני טמאים אינם בכלל כלאים מן התורה לענין איסור חרישה יחד, א"כ אין מקום לקו' הירושלמי (מובא בתוס' חגיגה ב' ע"ב) דנאמר בבני דוד וירכבו איש על פרדו וינוסו, והרי אסור לרכוב על הפרד משום דהוא כלאים, ולשיטת הרמב"ם הרי בשני מיני טמאים אין כאן כלאים מה"ת, וכ' התוי"ט דצריכין לומר דעל כרחך בימי דוד כבר נגזרה גזירה זו לאסור אף שני מיני טמאים, והביא ראי' מתוס' קידושין שהבאתי למעלה דבימי יהושוע כבר גזרו כזית ראשון אטו כזית שני, אך שלא נזכרה גזירה זו בשום מקום, ה"נ לענין איסור כלאים מן ב' מיני טמאים נגזרה כבר בימי דוד ע"ש:
שלמה המלך גזר על טומאת ידים (עירובין כ"א ע"ב, שבת י"ד ע"ב), וכן גזר שלא לטלטל מן הבית למבוי ומן המבוי למבוי, ומפני זה תקן עירובין, ע' מ"ש הסמ"ג ה' עירובין, וז"ל: מותר לטלטל מן התורה מן הבית לחצר ומן החצר למבוי; כשעמד שלמה המלך ע"ה ובית דינו וראו כי היו בני אדם אומרים 'כיון שהבית מיוחד לאדם אחד והחצר מיוחדת לרבים ואעפ"כ מותר להוציא מהבית להצר וכו' - בזה היו טועין ואומרין מעתה אין ההוצאה מלאכה כלל ומותר להוציא מן רשות היחיד גמורה לרשות הרבים גמורה - עמד שלמה וגזר שלא יטלטלו מן הבית למבוי ולחצר אלא ע"י עירוב, ע"ש; וע' ג"כ רמב"ם ריש ה' עירובין; הנך רואה דלמען שלא יבאו
להקל לטלטל מרשות היחיד לרשות הרבים אסר שלמה אף הטלטול מבית לחצר ומחצר למבוי, ועירובין שתקן שלמה ע"ה היא גזירה מצד א' ותקנה מצד אחרת:
עוד אמרינן (יבמו' כ"א ע"א) שניות לעריות שלמה המלך גזר
עלהים ע"ש:
[רצד טור ב]
יהושפט מלך יהודה וסנהדרין אשר בזמנו גזרו על טבול יום שלא יכנס למחנה לויה (פסחים צ"ב, יבמות ז' ע"ב) וע' מ"ש התוס' (זבחים ל"ב ע"ב) דכן היתה קבלה אצל חז"ל דבמעמד זה אשר עמד יהושפט בקהל יהודה בחצר החדשה שמה
נתהדשה גזירה זו, ע"ש;
חזקיהו מלד יהודה ובית דינו גזרו על טומאת עבודה זרה (תוס' סנהדרין י"ב ע"א) על הך דאמרו דחזקיהו מלך יהודה
עיבר השנה מפני הטומאה, וכ' התוס' היינו טומאת ע"ז אע"נ דטומאת ע"ז אינה רק מדבריהם, צ"ל דבימי חזקיה כבר גזרו על טומאת ע"ז, ע"ש.
וע' עוד (שבת פ"נ ע"א) לענין טומאת ע"ז דאינה רק מדבריהם אע"ג דנלמד מקרא דישעיה תזרם כמו דוה צא תאמר לו, וצריך לומר דכך היה מקובל לחז"ל, דמן התורה אין ע"ז מטמא במשא רק בימי ישעי' וחזקיה נגזרה גזירה זו.
הנביאים שהלכו בגלות בכל גזרו להתענות שלשה בתשרי ועשירי בטבת ושבעה עשר בתמוז ותשעה באב (זכריה ח') מפני הרעה שאירעו להם בימים הללו, וכשנבנה בית שני נתבטלו
אלו התעניות וכשחרב הבית בשניה חזרו גזירות אלו למקומם (ר"ה י"ח ע"א).
דניאל גזר על שמן של עכו"ם לאכול ממנו (ע"ז ל"ו ע"א);
עזרא גזר על הלוים שלא יתנו להם המעשרות (יבמות פ"ו ע"ב);
נחמיה בן חכליה גזר על טלטול כלים בשבת (שבת קס"ג ע"ג) 'משנה זו בימי נחמיה ב"ח נשנית', התירו וחזרו והתירו ע"ש, וכן כפי הנראה מפשטות המקרא אסר להם מקח וממכר בשבת דכתיב [נחמיה יג, טז-יז] והצורים ישבו בה מביאים דאג וכל מכר ומוכרים בשבת לבני יהודה וירושלים; ואריבה את חורי יהודה ואומרה להם מה הרעה אשר אתם עושים, ומחללים את יום השבת ע"ש, הרי דאע"ג דמקח וממכר בשבת אינו רק מדבריהם, גזרה שמא יכתוב, בכל זאת כבר [רצה טור א] נגזר אז מפני שראה שהעם מזלזלים באיסור שבת בדבר שיש בו איסור תורה - אסר להם השבותין גם כן, ע' רמב"ן ספר המצות סוף שורש שני, וע' גם כן רש"י ביצה כ"ז ע"ב ד"ה איו פוסקין דמקח וממכר אסור, כמו שכתוב בעזרא, וע' הגהות מהרי"ב שם דהתעורר דרש"י (ביצה ל"ז ע"א) כ' דמקח
וממכר אסור משום דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר [ישעיהו נח,יג] ע"ש: וכן לשיטת הטור והנמשכים לשיטתו באבן העזר סימן ט"ז דמן התורה אינו אסור החתון רק בשבעה עממים לבד, אבל נשים משארי האומות דרך חיתון ואישות אינו רק מדרבנן, א"כ הא דנאמר [נהמיה י"ג, כג-כה] ראיתי את היהודים הושיבו נשים אשדדיות עמוניות מואביות... ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים וגו' ע"ש ולא ידעתי מה המרד הזה הלא לא היו מן שבע עממים וליכא איסור תורה בחיתון - וצ"ל דכבר נגזרה בימיהם גזירה זו דחיתון או
די"ל כיון שסיים נחמיה [נהמיה י"ג, כו] הלא על אלה חטא שלמה מלך ישראל וגו' ועקר חטא שלמה אף על פי שהנשים נתגיירו ומ"מ אסור לקבל גרים בימי דוד ושלמה, ע' רמב"ם ס"פ י"ג מהלכות איסורי ביאה ע"ש, עכ"פ הרוַחנו דבימי שלמה ועוד בימי שמשון היתה לשיטת הרמב"ם גזירה זו דאין לקבל גרים בימים כאלו הטובים לישראל ע"ש.
הגי זכריה ומלאכי זרובבל ויהושוע כהן גדול קבצו את כל העם בשלש מאות שופרות ושלש מאות כהנים והחרימו שלא יאכל אדם מישראל פת של כותים (תנהומא פ' וישב ומובא תוס' חולין ד' ע"א);
וכן העידו חז"ל (יבמות ט"ז ע"א) בשם הגי הנביא שגזרו בזמנו שלא לקבל גרים מן התרמודים:
וכן מצינו דבימי חגי גזרו טומאה על המשקים, ע' רש"י פסחים י"ז ע"א ד"ה אישתביש כהני, שכתב בזה"ל:
ואי נמי בטומאה דרבנן בדק להו חגי לכהנים וכבר נגזרה טומאה על משקין בימי הגי הנביא שהיה בימי אנשי כנסת הגדולה ע"ש; וע' רש"י פסחים י"ד ע"א דמן התורה אין
אוכל מטמא אוכל, [רצה טור ב] ודברי חגי הן ישא איש בשר קודש בבגדו וגו' מדרבנן הוא, ע"ש.
