מבוא התלמוד, פרק שבעה ועשרים
הרבה ענינים בתלמוד, אין אפשרות לפרשם כפשוטם, כי הנגלה מהם היא הגשמה לשי"ת חלילה, ולפעמים חירוף וגידוף גם כן, ואנו מוכרחים ומחויבים להאמין כי מורישי הקבלה האמיתית, אשר נודעו לנו לצדיקים וקדושים וחכמים מובהקים, לא ידברו דברים זרים, רק צריכים להאמין כי נאמרו הדברים דרך רמז וסוד נסתר, ומורים על ענינים נשגבים מדעתנו עומדים ברומו של עולם, וחשבו חז"ל למשפט שלא לגלות אותן הרזים הצפונים וטמונים בדבריהם, לפני המון העם, ומפני זה גלו טפח וכיסו עשרה טפחים, ופשוטי הדברים המה רק לבוש חיצוני, ותחתיהם ענינים יקרים, להערות נשגבות לנבונים ומשכילים, כמו שהתעוררו כבר על זה הרמב"ם והרשב"א, עיין רמב"ם פירוש המשנה חלק: אחר שהראה טעות שתי הכתות, כת אחת אשר תאמין האגדות על פשוטן, ואין סוברין בהם פירוש נסתר בשום פנים, והנמנעות המה אצלם מחוייבי המציאות ועושים כן לפי שלא הבינו דרכי החכמה, ואין בהם מן השלימות כדי שיתעוררו מאליהם, ועיין רמב"ם בהקדמתו למורה, שכתב בזה הלשון: 'וראינו שהדרשות אם יעיין בהם סכל מהמון המעיינים לא יקשה עליו מאומה, כי לא ירחק הסכל הנמהר הערום מידיעות הנמצאות הנמענות', ועיין מורה נבוכים פרק אחד ושבעים לחלק הראשון, שכתב כי הערות ורמיזות קטנות בתלמוד, המה גרגרי צצצ לב מעטים, עליהם קליפות רבות, עד שהתעסקו בני אדם כלם בקליפות, וחשבו שאין תחתיו לב בשום פנים, עיין שם.
וכת השנית הם מאותן שבאו לגנות את האגדות, ומלעיגים על דברי חכמינו ז"ל, אולם המה סכלים נפתים גרועי השכל, וכמה הם רחוקים הם מן האנושית אצל החכמים באמת, והיא כת ארורה שהם משיבים על גדולים ונשאים, אשר נתבררה חכמתם
[שלד עמוד א]
להחכמים - עכ"ל הרמב"ם בפירוש המשנה, ועיין עוד הקדמתו לפירוש המשנה וז"ל: אחר מה שנגלה היו חכמינו ז"ל חכמים גדולים וצדיקים מפורסמים, כמו שנודעו לנו מעניניהם הישרים והצודקים, לכן החוב לחשוב, שהחסרון בא מצדנו, מפני שהחכמה נעדרת מאתנו בחולשת השכל וחוזק התאוה צצצ עצלות בבקשת החכמה וזריזות בבצע, ארבעת שפטים הרעים, וזה שאמרו חז"ל (גיטין נ"ו ע"א): 'המלעיג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת', ואין לך צואה רותחת יותר מן הכסילות אשר השיאתו להלעיג על חכמים גדולים כאלו; ולא תמצא מרחיק דבריהם אלא איש מבקש תאוה, ונותן יתרון להנאות המורגשות, אשר לא צצצ האיר לבו בדברים המאירים.
וכת שלישית המה אותן השלימים מן המעיינים אשר נתברר אצלם גודל מעלת חכמינו ז"ל, יודעים היטב כי חכמינו ז"ל לא ידברו היתוליים, ונתאמת להם כי בדבריהם יש נגלה ונסתר, והם ז"ל דברו באלו הנמנעות בחִדוֹת ובמשל' ע"כ הרמב"ם, ועיין מ"ש הרשב"א ז"ל בחידושי אגדות ברכות וז"ל: ודע שיש לחכמים דברים נעלמים, ורמזים במדרשים ואגדות חתומים ואם נגלו לעיני הסכלים, כדברים בטלים, ליודעי חן ולמבינים, הם ענינים שכליים, יש מן האגות שלא נתנו לדרוש אלא לבעלי הסודות, והם רמזו לבעלי חכמה בנין ויסודות וכו', ומקצתם יש בהם נגלה ונסתר כפרי ועלה וכו', ויש מהם נכתבו בלשון נעלם, ואין בכלם רק פשוטי דברים לבד וכו', עיין שם;
ועיין גם כן מ"ש עוד הרשב"א בחידושי אגדות פרק אין עומדין, על מה שדרשו שם בגמרא התשכח אשה עולה על עולות וזבחים ע"ש, ומן האגדות אשר אין לפרשם כפשוטם בשום אופן המה אלו אשר נעלה אותן במספר כאן, כמו מה שזכרו: הקב"ה מניח תפילין (ברכות ו' ע"א); הקב"ה מתפלל (ברכות ז' ע"א); מי מושל בי צדיק, הקב"ה גוזר וצדיק מבטל (מועד קטן ט"ז ע"ב); חזר הקב"ה והודה לאליהו (ברכות ל"א ע"ב); עד שהחלהו לקב"ה צצצ (שם שם): הקב"ה מוריד שתי דמעות לים הגדול (ברכות נ"ט ע"א): מצאו להקב"ה
[שלד עמוד ב]
שהיה קושר קשרים לאותיות, א"ל אין שלום בעירך (שבת פ"ט ע"א)! הקב"ה קראו ליעקב אל (מגילה ח"י ע"א); הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח (חולין ס' ע"ב); מאי עביד הקב"ה בההיא שעתא, א"ל קאמר שמעתא מפומא דרבנן, ומפומא דר' מאיר לא אמר (חגיגה ט"ו ע"ב); תפסו הקב"ה בבגדו ואמר לו" אני ואתה נטייל בגן עדן (סנהדרין צ"ה ע"ב).
ועוד נמצאו הרבה אגות כדומה לזה אשר הנגלה צצצ מנם ח"ו הגשמה וחירוף וגידוף, וכיוונו חז"ל תחת אגדות כאלו סודות נשגבות, אשר אינם נגלים רק לאותן השרידים, אשר באו בחצרות החכמה, וכבר המה במעלה העליונה להבין הסודות הצפונים בדבריהם.
ועיין מ"ש רבינו נסים גאון, מובא בכותב בעין יעקב פרק הרואה, על הך דאמרו שם בגמרא 'מאי גועה? – הקב"ה מוריד שתי דמעות לים הגדול' [ברכות מט,א] כתב וז"ל: ואורחא דפירושא לברורי תחלה דבין משקול הדעת ובין מדברי חז"ל, לית ספק שהקב"ה אין לדמותו לשום בריה ואין לפניו לא שחוק, ולא בכי, ולא אנחה, ולא דמעות, וכד מבררא הא, מתידעא דכל מלתא דאמרוה רבנן הכי, לאו על פשטא אמרוהו, אלא בתורת משל ודמיון, למשול את המשל בדברים שנודעים בינותינו למראות עין, כי היכי דדברה תורה בלשון בני אדם, דהא נביאים גם כן הכי מתלין: 'הנה עין ד [תהלים לג,יח], 'הנה יד ד [שמות ט,ג], 'ויחר אף ד [במדבר יב,ט], 'עלה עשן באפו ואש מפיו תאכל' [שמואל ב כב,ט; תהלים יח,ט] - ועל כרחך דרך משל, אף הכין אתיין דברי אגדה ע"ש, ובסוף הדבור הביא הרב הכותב נ"י שם דברי הרשב"א שאמורים כעין זה, והביא מקראות אחרות, שהנגלה מהם דברים מתמיהים ומגשימים כמו שנאמר [ירמיהו יג,יז] במסתרים תבכה נפשי מפני גֵוָה, וכן 'המו מעי לו' [ירמיהו חא,יט], וכן 'כי אש קדחה באפי' [דברים לב,כב; ירמיהו טו,יד] ע"ש, וכן הביא בשם רבינו האי גאון שכתב כיוצא בזה: ומזה המין המה כל האגדות, שבאו בתלמוד ובמדרשות מספרות מסעודות העתידות מן לויתן, ושור שרועה אלף הרים בכל
[שלה עמוד א]
יום, ומיין המשומר בענביו, שדברו כאן ברמז, ע' רמב"ם פירוש המשנה חלק, ורשב"א חידושי אגדות פרק אין עומדין על מאמר ר' יהושוע בן לוי 'עין לא ראתה אלהים זולתך' זה יין המשומר בענביו, וז"ל: יין משומר, ונהר, יש להם סוד; ופשטן של דברים: מפני שהיין משמח את הלב ומשכח דאגות המקרים על כן רמז השמחה והתענוג בעולם הבא שלא יתערב עמהם שום צער ודאגה - ליין, ואמר שהיין משומר לתלמידי חכמים, מפני שהתורה רמוזה ביין, דכתיב 'ושתו ביין מסכתי' [משלי ט,ה], לכן אמרו שהיין מתוקן לדבר הנרמז ביין, מדה כנגד מדה, ע"ש, שהאריך עוד, ועיין עוד רשב"א חידושי אגדות פרק הספינה, אחר שביאר בתחלה סעודת הצדיקים לעתיד בדרך פשוט, התחיל לרמוז אח"כ על הסודות הצפונות, דבהמת ולויתן הם השכל והנפש ע"ש, ועיין דברי הרמב"ם פרק שמיני מהלכות תשובה ורמב"ן בשער הגמול.
על כל פנים כלם מוכרחים להודות שאגדות כאלו אשר הזכרנו בזה הדבור, וכדומה להם אשר אינם אפשרים בשכל האנושי, ומתנגדים בראשית ההשקפה לעקרי הדת ויסודי אמונה, על כרחך כלם המה רמזים נכבדים לדברים יקרי הערך, רק שהלבישו אותם בלבושים וקליפות רבות, והתוך אינו מובן רק לבאי בסוד ד'.
