מבוא התלמוד, פרק שבעה עשר
ונשאר לנו לדבר עוד מעניני אגדה, אשר הם חלק גדול מן התלמוד, ומקצוע גדול בתורה, ונמצאו מפוזרים במשנה וברייתות ובשני התלמודים, והגם שאין בהם ענינים הכרחיים ונצרכים להלכה ולמעשה, הנה מעלתם גדלה עד מאוד מצד אחר, כי באו להשלים [שטז עמוד א] אותנו בדרכי האמונה הטהורה, ובכל העקרים והיסודות אשר דת משה וישראל הטבעו עליהם, ותכלית מגמתם ומבטם, באו בראשית וראשונה ללמד אותנו מדע בינה והשכל בדיעות נכונות ובמדות ישרות, כלם אהובים וברורים, וכלם קדושים, יצפונו במאמרים קצרים חכמה רבתי בדברים העומדים ברומו של עולם, כמו שאמרו חז"ל בספרי פרשת עקב: רצונך להכיר מי שאמר והיה העולם, למוד אגדה שמתוך כך אתה מכיר מי שאמר והיה העולם צצצ, ועיין מ"ש רבינו הרמב"ם בפירוש המשנה סוף ברכות, בזה הלשון: צצצ 'ואין מקום להביא כאן דברי הפילוסופים, לולי אשר כוונתי כשיבא זכר דבר מענין האמונה לבאר בו מועט, כי יקר בעיני ללמד עקר מעקרי הדת, יותר מכל אשר אלמדהו' עכ"ל.
ואם הלכות קבועות בהוראה, מלמדות אותנו מעשות המצות בחובות האברים, הנה יבאו האגדות מצדם, ללמד אותנו חכמת הדת בטהרה, ואופני עקרי האמונה, היינו יחוד ד', גמול ועונש, מענין בחירה חפשית אשר ביד האדם, מן [=מענין] המלאכים, ורזי הנבואה, מהשגחת הש"י על כל הברואים, מאיכות הנפש והשארתה, מן האמונה בביאת משיח ובתחית המתים, וכדומה עוד הרבה, ובפרט באו דברי אגדה ברוב ענין לבאר פסוקי התורה והנביאים הסתומים והחתומים בתחלת ההשקפה, וחז"ל דברו באלו הרזים, פעם בארוכה ובבאור ופעם בקצרה בדרך רמז לבד, וע' מ"ש הרב מורה נבוכים פרק שבעים לחלק הראשון שכתב בזה הלשון: 'והסתכל איך הענינים המופלאים האמתיים, אשר עליהם הגיע עיון המעולה שבפילוסופים מפוזרים במדרש' עכ"ל; ועין גם כן מה שאמר הרמב"ם במורה נבוכים פרק כ"ב לחלק השלישי וז"ל 'ואחרי זכרי מה שזכרתי שמע נא זה המאמר שזכרו חכמינו ז"ל, שראויים להקרא חכמים באמת, אשר באר כל מסופק וגלה כל מכוסה, והראה רוב סתרי התורה, והוא מאמרם ז"ל: 'הוא שטן הוא מלאך המות הוא יצר הרע, וכבר באר כל מה שזכרתי ביאור שלא יסופק על בעל שכל, ע"ש. [שטז עמוד ב]
ובפרט מצינו הרבה משניות וברייתות, וברו'צצצ דברי שני התלמודים, אשר באו ללמד ולהורות אותנו כשרון המדות הישרות הצרופות והטהורות, איך ינהיג אדם עצמו נגד זולתו ונגד כל אנשי החברה, ובפרט נגד אומה המושלת, וידעו אלו הענינים כלם, קצתם על ידי הנסיון, וקצתם על ידי העמק בחכמת המוסר ובסדר הנהגת המדינה, ועיין מה שכתב הרמב"ם בשמונה פרקים שהקדים למסכת אבות על מאמר בן קפרא (ברכות ס"ג ע"א) איזה פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה, זה שנאמר בכל דרכיך דעהו צצצ, וכתב בזה הלשון: 'וכבר כללו חכמינו ז"ל זה הענין במלות מועטות מורה על זה העיינן הוראה שלימה, עד כשאתה תבחין תוכן המלות, איך ספרו זה הענין הגדול והעצום במלות מועטות, תדע שנאמר בכח אלוהי בלי ספק' עכ"ל. וראשית דברי חז"ל בלי הפרש, כלם מתוקנים ומיועדים להכשיר העם, במעלות הדיעות והמדות, למען יהיו ראויים להקרא עדת ישורון, יעקב חבל נחלתו, עם ישראל אשר ד' מתפאר בהם (ע' יומא פ"ו ע"א רמב"ם פ"ה מהלכות יסודי התורה).
ואין ספק אצלנו שכל דבריהם ביסודות האמונה ובעקרי התורה כלם מקובלים היו אצלם מסיני בעל פה, רק לפעמים דרשו חז"ל באלו היסודות דרך המדות הנדרשות, כדרכם בכל עת, להסמיך כל הענינים למקרא למען ישתמר אצלם היטב בכח הזוכר, אבל הדבר אמת ונכון בלי שום ספק שהכל בא מקובל בעל פה מאת ד' למשה רבינו ע"ה, כי אם ראינו במעשה המצות וחובות האברים אשר המה כעין פרוזדור לטהרת הדת, היו להם הלכות מקובלות מסיני איך יתנהגו בהם בכל מצבם ומעמדם, מכל שכן וקל וחומר בן בנו של קל וחומר בעניני האמונה ויסודי הדת כמו השארת הנפש, וחיי עולם הבא, ורזי הנבואה וכדומה - שאר פינות ראשית ביסודי הדת והאמונה, אשר לא בא מפורש מזה בתורה שבכתב, שבאה הקבלה נאמנת מה שהורישו מאבות לבנים להשלים המחסור, והשאירו אותנו חז"ל בתלמוד ומדרשות, אלו המקובלות קצתם [שיז עמוד א] מבוארים וקצתם ברמז במלות קצרות, ובמקום שאמרו לקצר חשבו למשפט שלא להאריך.
ומפני שאין דרך חכמינו ז"ל במדרשות ואגדות ידוע עוד להמון המעיינים, ונראו בדבריהם בהשקפה ראשונה הרבה זרות, וגוזמות עצומות, וכאן מצא הבעל דין מקום לחלוק עלינו באלו הפינות ולהחליט בחריצת משפטן כי חז"ל הציגו נוכח עינינו ענינים זרים ומבהילים, ובלי שום צורך הוציאו המקראות מפשטם - לכן שמתי מבטי פה להראות לפני הקורא הנעים דרכי חז"ל באלו הענינים ולבאר הרבה סיגים וגדרים, ואבאר בהמשך המאמר גם כן כל השמות והמלות אשר השתמשו חז"ל בהם בדברי אגדה, וכל הענינים אשר נפלים תחת שם זה, והסיבות אשר הניעו לחז"ל להשתדל בדרך זה, והכל בדרך קצרה ומובן.
ובתחלה צריך אני להקדים הערה קטנה ויקרה, כי צריכים לדעת ולהבין כי החכמים המדברים השונים אשר באו במשניות ובשני התלמודים וברייתות - הן מחכמי ארץ ישראל והן מחכמי בבל - לא השוו כלם בדיעה אחת, ולא השלמו במעלות החכמה והיראה על מדרגה אחת, רק נפרדו זה מזה בכמות ובאיכות, כמו שהוא מונח בטבע הדברים שאין דעתם של בני אדם דומה זה לזה, וכן בשאר המעלות הקירות המעטרות את בעליהן נפרד איש אחד מחברו ולא נוכל לדמות ולהשוות מעלת הלל הזקן נשיא ישראל, ומעלת האדם הגדול רבי עקיבא, ועוצם בינתו וחסידותו של רבינו הקדוש, למעלת אחד מאחרוני התנאים, (ע' ב"ב י"ב ע"ב) תדע דאמר גברא רבה מילתא, ומתאמרתה משמיה דרבי עקיבא כוותיה; ופירש"י צצצ ול"ל בני חד מזלא, דהרי ר"ע חכם ממנו הרבה, וכלל הדבר שהנשיאים מזמן שמעון הצדיק מעת שנפסק הנבואה עד רבינו הקדוש, שהיתה ידם תקיפה וממשלתם פרוסה על כל ישראל, וכן ראשי ישיבות בארץ ישראל, כמו רבי יוחנן ורבי אמי ורבי אסי, וראשי ישיבות בבל, כמו רב ושמואל ורב נחמן ורב יהודה ורבה ורב חסדא ורב הונא ורב אשי, אשר ידענו [שיז עמוד ב] ונגלה אלינו תופם ועוצם ידם בתורה ובחכמה, וכל בני הגולה היו נשמעים להם, ונרצים לפקודתם והי צצצ חכמים במקרא ובהלכה ואגדה יחד, ובכל מקום אשר תמצא מאמריהם הן בהלכה והן באגדה, יתנו עדיהן ואותותם, הן על יראתם וחכמתם, והן על רוחב לבבם ועומק תבונתם בכל ענין ופינה שיש לה יחס למצב בני עמנו ולחכמת הדת, וצרכים לקבל דבריהם באימה וביראה. צצצ אכן [שיח עמוד א] [שיח עמוד ב]
