מבוא התלמוד, פרק שנים ושלשים
טרם אכלה לדבר, אמרתי לבאר דרך נכון, לישב הסתירות ולישר המעוקלות הנופלות בהשקפה ראשונה, נדון ענין האגדות, כי ראינו המשפט אשר החריצו חז"ל על האגדות, היו פעם לטובה ופעם לרעה, פעם לטובה אמרו בספרי פרשת עקב: 'רצונך להכיר מי שאמר והיה העולם, למוד אגדה שמתוך כך אתה מכיר אותו', ופעם אמרו להיפך: 'עקיבא מה לך אצל אגדה, כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות', (חגיגה י"ד ע"ב), ואמרו בירושלמי סוף פ"ד דמעשרות: ר' זעירי צוח לאילין דאגתא ספרי קוסמין ע"ש, ובפרט ראינו סתירה גדולה בענינו של ר' יהושוע בן לוי, בחרימת צצצ משפטו על תועלת האגדות, דפעם ראינוהו משבח אותם ודרש מה דכתיב כי לא יבינו אל פעולות ד', אלו האגדות (מדרש תהלים פ' כ"ח), והיה מפואר גם כן בפי חז"ל לבעל אגדה, (ברכות י' ע"א, ב"ק נ"ב נ"ה ע"א) ולהיפך אמר ר' יהושוע בן לוי בירושלמי שבת פ' כל כתבי, הדא אגדתא הכותבה אין לו חלק, והדורשה מתחרך בה, והשומעה אין מקבל שכר והוסיף גם כן בזה"ל: אנא מן יומא לא אסתכלית באגדה פעם אחת אסתכלית וכו' ואפילו הכי אתבעית בלילה, וכבר התעוררו גדולי המחברים על סתירות הללו, ה"ה הרב החסיד בעל מטה משה בהקדמת ספרו, והרב בעל מאור עינים פרק ט"ו מחלק אמרי בינה, וקודם להם עוד הרב הרדב"ז בתשובותיו, ואנכי בחידושי לב"ק הנספחות לש"ס דפוס וויען כתבתי בקצרה דריב"ל
[דשמ שמד עמוד ב]
אף דשיבח מאוד את האגדות - היינו ענינם ותוכן המאמרים, אבל בכל זאת לא היה נראה לו להתיר הכתיבה אצלם מפני דקי"ל (תמורה י"ד ע"ב, גיטין ס' ע"ב) דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאמרם בכתב, ומפני זה הכותבה אין לו חלק לעה"ב, והדורשה היינו שדורש האגדה מתוך הכתב, והשומעה היינו גם כן שומע מן אגדה בכתב כמ"ש הרב בעל יפה מראה שם, ומפני זה אינו מקבל שכר, מפני שנכתבו באיסור שהתורה אסרה הכתיבה, לדברים אשר נאמרו בע"פ, אבל האגדות מצד עצמם, אשר נשארו בעל פה, לא לבד שלא גינה אותם ר"י בן לוי רק נהפוך כי החשיב אותם לריבוי התועלת, מפני דברים הנשבים, אש בהם כיון שאינם מתעסקים במצות הגוף ובחובות האברים לבד, רק בהשלמת הדיעות והמדות, ובכל זאת לא רצה ריב"ל לתת משפט הקדימה לאגדות על ההלכות, וכיון שנהגו אז איסור בכתיבת ההלכות - דאף ביחמי האמוראים לא התירו לכתוב הלכות קבועות ויסודות נטועות בעניני הוראה כמו שיבואר לקמן, וכן היה אצלו משפט האגדות שלא יחוקו בספר רק ישארו בעל פה.
אכן העם לא נהגו כן דכבר בימי קדם היו האגדות כתובות בספר, עיין גיטין ס' ע"ב: רבי יוחנן וריש לקיש עיינו בספרי דאגדתא בשבת משום עת לעשות לד' הפרו תורתך, ולא הצריכו לחקור שם רק על העיון בשבת שלא יהיה נראה כקורא בשטרי הדיוטות, אבל על הכתיבה עצמה לעניני רגדות לא נשאו ונתנו בש"ס שם מפני דעוד קודם ר"י ור"ל נהגו לכתבם, כמו שמצינו בירושלמי פרק תשיעי דכלאים ובירושלמי כתובות פרק הנושא, ובראשית רבה פרשה ל"ג דרבי חייא לא קם מן קמיה דרבנו הקדושמפני דהיה מסתכל בספר אגדת תילים ע"ש, הרי בימי רבנו הקדוש ורבי חייא היה כבר אגדה נחקק בספר! וכן מצינו (סנהדרין נ"ז ע"ב) ובבראשית רבה פרשת בראשית אשכח רבי יעקב כתוב באגדתיה צצצ דבי רב 'בן נח נהרג בעד אחד ובדייין אחד' - ראינו דהיה אז אגדת דבי רב נכתב בספר! וענין בני נח כיון שאינה לענין דינא חשבו לעניני אגדה וכללו דינים אלו באגדת דבי רב.
[שמה עמוד א]
ואראך עוד ענין חדש שמצינו בתלמוד ומדרשות שהביאו ראיה על שימוש הלשון ובאור המלות מן ספרי דאגדתא כאלו היו ספרים מפורסמים וידועים, כמו שמצינו (שבת פ' ע"ב) ואיבעית אימא מאי אנדיפי - אפותא, כי הא דדריש האי בר גלילא וכו' ונפק ערעיתא מן כותלא מחתי' באפותא' ע"ש;
והנה בתחלת השקפה דברי הגמרא שמה אין להם הבנה כלל,נ ועל כרחך תריכין להחליט דענין זסה מדרשה דדריש האי בר גלילאה היתה אגדה כתובה ומפורסמת,ומייתי הש"ס ראיה לחפרש תיבת אינדיפי מזה דראינו בסבפרי דאגדתא השתמשו גם כן במלה זו דאנדיפי, והכוונה על אפותא (וכמדומה לי שראי' שמעתי זה כמה מן חכם אחד), ועוד עוררני חכם אחד מדברי המדרש שמות פ' ג' כי הביאו שמה אגדה נכתבת בזה הלשון "כמו שנזכר במעשה דר' חנינא בן דוסא ומכאן שאיו הנחש ממית אלא החטא" ואף אם תמצא לומר דראיה זו ידועה בפי כל בעל פה היינו עובדא דערוד עם ר"ח בז דוסא היתה ידועה לכל אשר נזכרה אצלנו (ברכות פרק אין עומדין בירושלמי בביאור ובבבלי בקצרה, וע' רש"י וה"ג שמה)
ובפרט ידענו דמדרש שמות אינו מן המדרשים המוקדמים רק מן המאוחרים לכן בא ואראך ראיה היותר נכונה וברורה: אמרינן במדרש רבה ויצא פרשה ע"ג: את צאן לבן הנותרות: ריש לקיש אמר מנהון בישין מנהון קוסרין כמא דאת אמרת ונתור כסא ושינא דקיסר, והך 'נתור שינא וככא' היא אצלנו אגדה (חולין
ס"א ע"ב) הרי דהמדרש מביא ראיה לפרש מלה הנותרות במקרא ע"י מה שמצינו שנשתמשו חז"ל בתיבה במקום אחר באגדה והיתה אגדה זו ידועה להם עד שהיתה למקור הן לפני חכמי התלמוד בבלי ולפני חכמי ארץ ישראל מחברי המדרש עכ"פ נזכר במדר' על אגדה וו 'כמה דאת אמרת' אשר נהגו חז"ל בכ"מ היכי דמביאים פסוק אחד לראיה וזה נראה. על כל פנים אנו רואים דכבר היתה אגדה נכתבת בימי החכמים הקדמונים.
[שמה עמוד ב]
ולפי זה יש למחות על מה שהקשו בש"ס (תמורה י"ד ע"ב) על רבי זירא דכתב אגרת מעניני הלכות ומקשה דהרי כותבי הלכות כשורפי תורה ואלה אתה כותב ואי אתה כותב דברים שבעל פה ע"ש, והרי כבר התירו לכתוב ענינים שבע"פ עוד איזהו דורות שקדמו לו! אלא ודאי דרק דברי אגדה היו כתובים בספר משום חשש שכחה,משום דאמרו בירושלמי פרק אין עומדין ברית כרותה הלומד אגדה מתוך ספר לא במהרה משכח, אבל כתיבת ההלכות נשארו באיסורם הראשון, ולא התעסקו רק בעל פה, ובזמן אחרון נהגו לכתוב, ויוצדק קושית הש"ס בתמורה דבזמנם עדיין נהגו איסור בכתיבת ההלכות, והא דמצינו בהלכות גדולות הלכות הספד הלכות דהביא שם ברייתא דרבי יוסי הגלילי על קרא 'איה שוקל ואיה סופר' - אלו סופרי מדרש והלכות שבאין ונוטלין שכרך ע"ש - הרי דעדיין בזמן רבי יוסי הגלילי שקדם דור אחד לחתימת המשנה על ידי רבנו הקדוש ובכל זאת נאמר שמה סופרי הלכות - וצ"ל דכוונת ה"ג על אלו הלכות שנכתבו במגילות סתרים (עיין רש"י שבת ז ע"ב ורש"י ב"מ צ,ב ע"א), ותמצא שהתנאים היו כותבים איזהו הלכות רק היו מסתירים אותם, וכן הרבה חכמים כמו לוי, וזעירי, ואילפא היו להם פנקסים שנכתבו בהם דינים קצרים בין החשבונות שלהם בעניני מסחר,[עיין שבת קנ"ו ע,א, מנחות ע' ע"א] וביותר תראה כי ט"ס נפל בדברי ה"ג אשר לפנינו,כי ראיתי דבריו אן נובעים מן המדרש משלי פ' ט"ז, ושמה הגירסא 'איה לומדי מדרש ואגדות, ולא בלשון 'סופרי אגדות והלכות' כמו שהיא לפנינו.
על כל פנים הלינו דבימי רבנו הקדוש ורבי חייא כבר התחילו לכתוב את האגדות על ספר, ורבי יוחנהן וריש לקיש - יתרה עשדו: מה שעיינו בהם בשבת ולא היו נחשבים ככתבי קודש. והא דמקשה הש"ס [גיטין ס' ע"א] והרי לא ניתן לכתוב'?- ולשיטתנו הרי כבר הנהיגו בכתיבת האגדות עוד קודם לזמניהם - יש לומר דקושית הש"ס
[שמו עמוד א]
לאו מצד איסור דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב היא, דבודאי מצד זה אין אגדה בכלל, דאגדות אינם בכלל 'דברים שבעל פה', ועוד דהרי בפירוש אמרו 'אלה אתה כותב
ואי אתה כותב הלכות' - משמע דוקא הלכות אסור לכתוב ולא אגדות;
ואולם עוד יש איסור מצד אחר: מפני דאין מצילין אותם מפני הדליקה נחשב כשורפי חורה, ומצד זה שייך איסור גם באגדות, וכיון דאסור לכותבם - שוב אסור לעיין בהם בשבת גם כן משום דנכתבו באיסור והוי כאלו לא נכתבו [עיין חוספות שבת קט"ו ע"א ד"ה לא ניתן לכתוב מה שכתבו
בשם הר"ר פורת] וכן ראינו דר' חייא עיין באגדת תהלים במרחץ משום דלא החשיבו לקדושה יתירה כיון שנכתב באיסור מפני דאין מצילין אותן מן הדליקה והוי כשורפי תורה, ורבי יוחנן וריש לקיש עיינו בהם אפילו בשבת
משום עת לעשות לה' הפרו, דברית כרותה דאגדה נכתבת אינה משכח במהרה אבל כתיבת ההלכות נשארו באיסור עדיין והיו
נלמדים רק בעל פה ומפני זה מיושב הסתירה מן ר' יהושוע בן לוי והיינו אף דשיבח את ענין האגרות שמתוך כך אתה מכיר מי שאמר והיה העולם - בכל זאת לא היתה רוחו נכון
ככתיבת אותן האגדות וע"ז אמר הדא אגדתא הכותבה אין לו חלק והדורשה מתחרך בה, גם כן נגד אלו הכותבים היה מתרעם ולא נחה דעתו במה שהתירו רבי יוחנן וריש לקיש הכתיבה,
אבל עצם האגדות היו חשובים וספונים אצלו והא דמצינו (שבת קנ"ו ע"א) כתיב אפינקסי' דריב"ל - זה אינו אפילו אגדה רק מענין התולדות ומותר לשורפה ואין כאן איסור דשורפי תורה - ונכון.
