מבוא התלמוד, פרק ששה עשר

מתוך Hareidi Hebrew
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

עוד היה להם עקר גדול, שהתורה לא תצוה לעשות שום פעולה שיוכל להסתבב מזה רעה קלה לאיש פרטי ומכ"ש להכלל, ועל ידי כלל זה הוצירו גם כן הרבה דינים והלכות קבועות, וראינו אף בעונש מיתה להחוטאים, אשר ידענו כי האכזריות על הפושעים רחמים וחמלה בעולם (רמב"ם פי"א מה' סנהדרין ה"ה), ובכל זאת גם בעונשים של מיתה למדו חז"ל מן הכלל גדול בתורה, ואהבת לרעך כמוך - ברור לו מיתה יפה, וכל מקום שנסתפק לחכמינו חז"ל באיכות העונש, למדו מקרא זה דהחוב מוטל על הב"ד להקל בעונשו, ולברור לו מיתה קלה ויפה (סנהדרין מ"ה א' נ"ב א').

וכן למדו חז"ל מצד הסברא דציפור מצורע ושעיר המשתלח מותר בהנאה, משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה, (יומא ס"ז ע"ב קידושין נ"ז ע"א) כי לא יעלה על הדעת שתורתנו הקדושה, אשר מגמתה רק להטיב לנו ולשמור אותנו מן עון וחטא על צד היותר רחוק, תצוה במצות כאלו אשר יסבבו אלינו תקלה ומכשול עון, ומפני זה דנו דעל [שיד עמוד ב] כרחך, אין בשעיר המשתלח איסור הנאה, ובציפור החי של מצורע שום איסור אכילה, ויוכל המוצא אותם להנות מהם.

וכן היה להם כלל גדול כי תורתינו תחוס בכל עת על ממונם של ישראל, ולא באה להעמיס עלינו הוצאות וטרחות מרובות, כאשר חקרו חז"ל על שופר של תענית דפיו מצופה כסך דלא נתפרש בתורה מאיזה מין יהיה, והוכיחו מן הכלל דהתורה חסה על ממונן של ישראל (יומא ל"ט ע"א). וכן כשחקרו על קלפי אשר שם הגורלות שעשו ביום כיפור על השעירים, ונעבד של כסף או של זהב, וּמְשני: התורה חסה על ממונן של ישראל (יומא מ"ד ע"א)'.

ומכל שכן כי תורתנו תחוס בכל עת על גופו של אדם שלא יגרמו לו המצות צער, וכאשר הקשו חז"ל (סוכה ל"ב ע"ב) על פרי עץ הדר אשר נאמר בתורה 'ואימא הרדוף?' וּמְשני אביי דרכיה דרכי נועם כתיב, והרדוף מברז ומסרט את הידים, ורבא אמר אמת והשלום אהבו, וזה הוא סם המות ע"ש, וע' יבמות פ"ז ע"ב דחקרו אם מת הבן אחר שנישאת היבמה לאחר, דאינו זוקק לחליצה משום דרכיה דרכי נועם כתיב, וזה אם אמרינן דמת הבן זוקק אחר כך יגרום צער לבעל ולאשה, ע' רש"י שם ורמב"ן חידושי יבמות בסוגיא זו.

על כל פנים כללים הללו נסתבבו מפני העקר הגדול אשר מונח ליסוד לכל התורה כלה, כי תכוון בכל מצותיה, בכלל ובפרט, רק לטובת מין בני האדם ולא להכביד על האנשים עול כבד, ואדרבה היה להם כלל מיוחד: 'אין עושין מצות חבילות חבילות': שלא יהי מצותיה של תורה למשא על האדם (סוטה ח' ע"א) וכמה הלכתא גבורתא איכא למשמע מן כלל זה: אין משקין שתי סוטות כאחד, ואין עורפין שתי עגלות ביום אחד, וכיוצא בזה (ברכות מ"ח ע"ב) לענין ברכה דאין חותמין שני דברים כאחד מזה הטעם, וע' תו' סוטה שם שכתבו דכל ענינים אלו אינם רק מדרבנן.

ודע כי בראשית ההשקפה נראה כי חז"ל הניחו כלל אחר אשר סותר לעקר הזה, ומראה כי המצות המה רק לעול על צוארי עם ישראל, [שטו עמוד א] ואמרו (ר"ה כ"ח ע"א) מצות לאו להנות נתנו, ופירש"י שם, דלא נתנו המצות להתענג בהם, כי אם לעול על צואריהן ע"ש, אבל האמת כשנעיין היטב יתישב הדבר על נכון, ומעולם לא עלה על דעת חז"ל להחליט כי המצות יבאו לצער אותנו ולהעניש אותנו עבודות שונות אשר אינם נחוצים ומוכרחים, [אלא צצצ] להטיב מצב האדם במעמדו המוסרי והמדיני, וחלילה וחס מאתו יתברך להשים מגמתו להרע אלינו, ואפילו לבעלי חיים שאינם מדברים אסור לגרום אף צער קל, והרבה תנאים ס"ל צער בעל חיים דבר תורה (ב"מ ל"ב ע"א) ועיין מדרש רבה ריש פרשת תצא: כשם שרחמיו של הקב"ה על האדם, כך רחמיו על הבהמה ועל עופות, [ע' רמב"ם במורה נבוכים פ כ"ח לחלק השלישי, ורמב"ן על התורה ריש פ' תצא], והעקר דמצות התורה המה רק רחמים וחמלה, ולא נתנה רק לצרף בהם הבריות ולזקק אותנו בטוהר המדות, וביותר מזה אמרו במדרש פ' אמור: לא הטרחתי אתכם בהרים שתביאו קרבן מן החיות אשר אינם מצויים בישוב, וכן אמרו שם: לא הטרחתי אתכם לברך פרועי ראש, ומפני זה במקום שמצות התורה באו מסופקות, ולא תפרש איכות המצוה ומהותה, אזי כלל זה לנו לעינים דבאה להקל ולא להחמיר, ולא כוונה התורה להכביד העול, רק דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום צצצ, התורה חסה על ממונם של ישראל - כל שכן על גופם, והך ד'מצות לאו להנות נתנו' שזכרנו - אין הכוונה שניתנו לעול, רק הפירוש דמצות לא נתנו להנאת הגוף, שיהיה נחשב עי"ז הנאה בקיום המצוה אם נדר הנאה וכדומה, מפני ד'היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם' צצצ, ואין לאדם לעשות המצות בשביל קבלת פרס ובשביל לצפות על שכר העתיד, רק יעשה המצות בשמחה בתענוג רוחני כי זכה לעשות רצון קונו, ולא לתענוג גופני, כי לגדולה מזו המצות המה מיועדות להשלים נפשנו במושכלות לבדו, ומזה הצד לא נחשבו קיום המצות להנאת הגוף.


וכן הפלוגתא בין האמוראים אם מצות צריכות כוונה או אין צריכות כוונה (ר"ה כ"ח [שטו עמוד ב] ע"א פסחים קט"ו ע"ב) נסתבב גם כן מן העקר הזה: אם המצות רק לעול, ותכליתם רק לעשות רצונו של השם יתברך, וכיון שאנו מראים שעשינו חפצו כבר השלמנו המטרה, ומפני זה כוונה פרטיות לעשיות צצצ כל מצוה ומצוה איננה מעכבת אחרי שכבר השלמנו המטרה הראשית; אבל דעת האומר דמצות צריכות כוונה, סבירא ליה דהמצות בעצמם אינם לעול ואינם מכוונים רק להשלים הנפש במה שעל יד עשיות הללו האדם מתעורר לחשוב ביחודו ויכלתו, ובהעדר הכוונה - לאו כלום עשה, שהרי נחסר כאן ענין המועיל לחזק בלבו אותן הדיעות אשר המצות החיצוניות בחובת האברים מורות ומעוררות אותנו עליהם.

ומזה הין מה שזכרו חז"ל במגילה רפ"ד צצצ ??? ראש פרק ד: תשמישי מצוה נזרקין צצצ, ופעם אמרו שלא יכסה צצצ ברגל שלא יהיו מצות בזויות עליו (שבת כ"ג ע"א), דהמצות היינו כמו לולב וסוכה ושופר, אין מכוונים לעצמם, ורק אמצעים המה לעורר על הלבבות אל נכון, והכלי עצמו אינו כלום, ורשאים לזורקה ולנהוג מנהג בזיון, אבל מצד כוונתם הנשגב המושג עי"ז אסור לבזות אותם, וראה נעימות לשון רבינו הרמב"ם כסוף ה' שחיטה ונעם לך, וז"ל: 'ולא יכסה ברגלו כדי שלא ינהוג בו מנהג בזיון, שאין הכבוד לעצמן של מצות אלא למי שצוה בהן ברוך הוא, והצילנו מלמשש בחושך, וערך אותנו נר ליַשר העשים, ואור להורות נתיבות היושר' עכ"ל.

הערות שוליים