מבוא התלמוד, פרק תשעה עשר

 שיתוף 

עוד צריך שתדע כשם שהיו שלוש עשרה מדות של ר' ישמעאל מקובלות אצלם לדרוש בהם את הלכה, כך היו מדות הללו משתמשות לדרוש את אגדה, ובכ"מ תמצא כי לא סרו חז"ל לדרוש בקל וחומר וגזירה שוה את עניני אגדה, כמו שארמוז על איזהו מהן בסמוך, ואולם נוסף על זה באגדה, היה להם עוד שארי דרכי הדרוש כמו שנים ושלים מדות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, והיו מקובלות אצלם כמו שלש עשרה מדות של ר' ישמעאל, ואמרו חז"ל (חולין פ"ט ע"א) [שכ עמוד ב] כל מקום שאתה מוצא דבריו של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי באגדה - עשה אוזנים כאפרכסת, ודרכים הללו היו מיושרים ומסוללים בעיניהם, בכל מקום אשר הגיע להם לדבר בשבח המעלו הטובות, בהפלגה יתירה ובהתפארות עצומה, למען יתעוררו בקיומם ביתר שאת ויתר עוז, ועל ידי דרכי הדרוש הללו מצאו להם סמיכות בתורה, כמו צצצ בכ"ח מעלות הצדקה אמרו: גדול הנותן [YH1] צדקה בסתר יותר מן משה רבינו (ב"ב ט' ע"ב) ועוד אמרו שם: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה (שם י' ע"א); ולענין הכנסת אורחים אמרו שגדולה יותר מן הקבלת פני שכינה (שבת קג"ז ע"א); ודרשו הרבה מעלות בכבוד אכסניא (ברכות ס"ג ע"ב), והרבו לספר בשבח המהנה תלמיד חכם מנכסיו כאלו הקריב תמדין (ברכות י' ע"ב), וכן הממלא גרונם של תלמידי חכמים יין כאלו נסך יין על גבי המזבח (יומא ע"א ע"א), ואמרו 'כל הנביאים לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולעושה פרקמטיא לתלמיד חכם, ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו' (ברכות ל"ד ע"ב); ובשבח שמירת שבת הרבו לשבח ולפאר ואמרו: כל המשמר שבת כהלכתו נותנין לו נחלה בלי מצרים[YH2] , ו'אפילו עבד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו' (שבת קי"ח ע"ב); וכן שבחו את מי שעוסק בפרשת קרבנות דנחשב כאלו הקריב קרבנות (מנחות קי"ב ע"א); ובמעלות תלמוד תורה הרבו לספר דכל המלמד בן חברו תורה מעלה עליו כאלו קבלה מהר סיני, [YH3] ו'כל המברך על כוס מלא נותנין לו נחלה בלי מצרים' (ברכות נ"א ע"א);

ובשבח לויה ספרו דבשכר שלוה פרעה לאברהם ארבע פסיעות נשתעבדו ישראל בארצו ד' מאות שנה (סוטה מ"ו ע"ב);

וכל אלו וכדומה עוד הרבה הביאו חכמינו ז"ל ראיות מן המקרא על פי דרכי המדות הנדרשות המקובלות דרך קל וחומר והקש ומה מצינו וגזירה שוה, והכל דרך אסמכתא למקרא למען הלהיב לב השומעים שיתנו לב להזהר ולהחזיק במדות הללו אחרי שרואין על איזה אופן נתעלו וכמה גדול כוחן של מדות הללו.

[שכא עמוד א]

ולהיפך: בכל מקום שהניע לחכמינו ז"ל לדבר בגנות מדות הרעות ולספר בגנותן, איימו והפחידו בהפלגה יתירה למען החריד את השומעים שיעזבו אורח עקלקלות, וישמרו בנפשותם בזהירות יתירה, אחרי אשר יראו גודל פשעם וחטאתם ישימו עצת בלבבם לשמור עצמם מן עונות כאלו, וסמכו גם כן דבריהם בדרכי הדרוש המקובל אצלם, כמו שדרשו 'כל המעלים עין [YH4] מן הצדקה כאלו עובד עבודה זרה' (כתובות ס"ח ע"א); כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה אם שבר כלי בחמתו (שבת ק"ה ע"ב) כל המתגאה כאלו עובד עבודה זרה, וכאלו כפר בעקר וכאלו בא על כל העריות שבתורה (סוטה ד' ע"ב);

ודרשו גם כן: כל אדם שיש בו עזות מצח לסוף כשל באשת איש, והגשמים נעצרים על ידו (תענית ז' ע"ב); והפליגו לדבר בגנות לשון הרע עד שאמרו בירושלמי פרק ראשון דפיאה, דנחשב כאלו עבר על שלש עבירות היותר חמורות, היינו עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ומובא גם כן ברמב"ם פ"ה מהלכות דיעות; ובירושלמי ריש פ"ב דחגיגה אמרו: 'המתכבד [עצמו] בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא'; והפליגו לגנות מדות החנופה, שאמרו שעל ידי זה גורם שמביא אף בעולם, ועוברות במעי אמם מקללות אותו (סוטה מ"א ע"ב); והגדילו באיסור הנהנה מצרי עין (סוטה ל"ח ע"ב), ואמרו גם כן כל שאינו מלוה את חברו בדרך כאילו שופך דמים (סוטה מ"ו ע"ב), ואמרו כל שאינו מהנה תלמיד חכם מנכסיו, אינו רואה סימן ברכה לעולם, ו'כל שאינו משייר פת על שלחנו, אינו רואה סימן ברכה', והמשייר פת שלימה על שלחנו כאילו עובד עבודה זרה, 'וכל המחליף בדבורו כאלו עובד עבודה זרה' (סנהדרין צ"ב ע"א), וכדומה הרבה איומים והפלגות רק להפחיד את העם.

עיין מה שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה פ"ז דסנהדרין על משנת אלו הן הנסקלין, שכתב בזה הלשון: וכבר הזכירו והזהירו חכמינו הרבה על ההרהור והרחיקו מן הדברים המביאים אל זה והאריכו לשון לאיים ולהפחד, ע"ש ועיין גם כן מה שכתב בתשובות הריב"ש סימן [שכא עמוד ב] קע"א שכתב באמצע הדיבור בזה"ל: ומה שאמרו שהגאונים כתבו כי העובר על החרם הוא בכלל לא ינקה, והיינו כעובד עבודה זרה וכו', אם הפליגו חז"ל להגדיל הענין, כמו שדרכם לעשות כן בכל מקום, ואם אמרו בחומר שבועה בכל עבירות נאמר 'ונקה' וכאן נאמר 'לא ינקה' [שמות לד,ז], וכן בכל מקום אין נפרעין רק ממנו, וכאן ממנו ומכל העולם [YH5] (שבועות ל"ט ע"א); לא אמרו בו יהרג ואל יעבור, כמו באותן שלש עבירות, וזה לא עלה על דעת שום בן אדם, ולא חשב אנוש כן, אלא שדרך חז"ל להפליג בהגדות העווֹנות למען ישמור אדם מהכשל בהן; אמרו כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עברות שבתורה, וכן דרש ר' עקיבא: כל שאינו מבקר את החולה כאלו שופך דמים (נדרים מ' ע"א); וכן אמרו: הקורע בחמתו כאלו עבד עבודה זרה, היאמר אדם באלו עבירות 'יהרג ואל יעבור'? עכ"ל הריב"ש[YH6] .

ויאריך הדבור כאן להראות כל הפרטים אשר האריכו חז"ל, בהפלגות יתירות מגנות המדות הרעות, ועשו זאת בהשכל ובתבונה, למען ישמעו העם ויראו ולא יוסיפון להכשל בהם, וכן במה שהגדילו לשבח עושי מצות גמילות חסדים ובקור חולים בכל מיני פאר והדר גם כן מסיבה זו להתעורר העם על זה ולהדריך אותם במסילה ישרה, וזה דרך מסולל ונאות להם ולכל מורי הדור להורות להעם המעשה אשר יעשון, על ידי שמציגים לנוכח עיניהם המקרים האעים אשר יכולים להסתבב ע"י התרשלות במדות אלו.

וכל אלו הענינים סמכו דרך המדות הנדרשות לכתבי קודש למען ישתמר היטב בלב השומעים והמעיינים, וכמ"ש הרמב"ם במורה נבוכים פרק מ"ג לחלק השלישי כי דרשות חז"ל וביחוד דרך הדרוש אשר הרגלו חז"ל בלשון 'אל תיקרי כך אלא כך' המה מליצת השיר, להזהיר על המדות טובות, ולהשמר מן הגנויות צצצ, וסמכוהו לכתבי קודש, מפני הסיבה כי לא היה שום דבר כתוב בדורות הראשונות חוץ מכתבי קודש, והשאר היה אסור לכתוב, מפני איסור תורה: 'דברים שבעל פה אסור לאומרם בכתב', [שכב עמוד א] וכשהיו שומעים ענין נאה סמכוה למקרא, למען יזכירו בעל עת את דברי מוסר ותוכחה אשר שמעו בזה עיין שם.

ועל דרך זה כתב גם כן הרשב"א, מובא בכותב לעין יעקב בבא בתרא פרק הספינה על מה שדרשו חז"ל המקרא על כן יאמרו המושלים באו חשבון [במדבר כא,כז]: 'המושלים' אלו המושלים ביצרם, באו ונחשוב חשבונו של עולם, כתב בזה"ל: כוונת חז"ל במדרשות כאלו להסמיכם אל הכתוב בלשונות שלא ישכח זכרם, לא שהיתה כוונתם לפרש הכתובים ככה, ולהוציאם מפשטם, ע"ש

ועיין גם כן מה שאמר הרב שלטי הגבורים בגליון הרי"ף פרק ראשון דעבודה זרה, שדרך חז"ל לדרוש המקרא בכל ענין שהיו יכולין לדרוש, וסמכו על מה שנאמר 'אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי' [תהלים סב,יב], ודרשו: מקרא אחד יוצא לכמה טעמים וכו', דבי ר' ישמעאל תני: וכפטיש יפוצץ סלע [ירמיהו כג,כט] מה פטיש מחליק לכמה ניצוצות אף מקרא אחד מתחלק לכמה טעמים (סנהדרין ל"ד ע"א), ואמרו פ"ק דתענית [דף ה ע"ב]: יעקב אבינו לא מת, והא בכדי ספדינהו מקרא אני דורש ע"ש, וכוונתו שהרשות נתונה להחכמים לדרוש בכל אופן אשר נאות לעיניו למען יוכל לבצעות זממו ולהגיע למטרה הנדרשת מאתו לפעול על לב המון העם, ויוכל להרבות טעמים למקרא לדרשו ולבארו בפנים שונים, על דרך דרוש וקבל שכר, והכל היה מפני סיבה הראשית, למען יהיה נסמך למקרא, ויהיה נשתמר בכח הזוכר, וחז"ל צוו אותנו בפירוש על ענין זה באומרם: 'אין תורה נקנית אלא בסימנין'; עוד שם הציבו לך ציונים [ירמיהו לא,כ] - עשו ציונים למקרא (עירובין נ"ד ע"ב); ועיין גם כן (עירובין כ"א ע"ב) 'ויותר שהיה קוהלת חכם עוד לימד דעת את העם' [קהלת יב,ט] אגמרי' בסימנים, ופירש"י: 'קבע לה מסורת וסימנים בין בתיבות המקרא בין בגירסא של משנה' ע"ש, ועיין גם כן (שבת ק"ד ע"א) 'סימנין עשה בתורה וקנה אותה' ע"ש:

וכבר האריכו המחברים הראשונים והאחרונים בפינה זו, מה שיש בו די [שכב עמוד ב] להתנצל דברי חז"ל בדרכי הדרוש שלהם, כי חלילה וחס להתנאים הללו להוציא המקראות מפשטם, כי בודאי ידעו חז"ל את כלל הגדול בתורה, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואמרו בש"ס (גיטין ז' ע"א) 'אטו אנא לא ידענא דמתוותא דארץ ישראל קא חשיב, אלא ר' גביהא מארגיזא אמר בה טעמא, כל שיש לו קנאה על חברו ודומם, שוכן עדי צצצ עד עושה לו דין' היינו כי ענין מוסרי זה, שראוי לאדם שלא למהר להנקם בחברו מהרה, ויצפה כי הקב"ה ינקום נקמתו - סמך למקרא זה, אף דהוא ענין רחוק מאוד, מכל מקום מפני איסור הכתיבה לדברים שבעל פה חפשו למצוא סמיכות רוחוקות לכתבי קודש, ואף נתן צצצ משלי מוסר, אשר לא היו רק שיחה בפי הבריות מה שנודעו להעם דרך נסיון מן המקרים הנוהגים תמיד בעולם, כמו כל הנהו 'מנא הא מלתא דאמרו אינשי' שנזכרו אצלנו בתלמוד (סנהדרין ז' ע"א, בבא קמא צ"ב ע"א) - חפשו להביא ראיות מן המקרא ולהסמיכם לכתבי הקודש.

צצצ חסרים פרק עשרים עד

פרק עשרים

וכן היה מקובל אצל חז"ל, שכל מה שיכולים להרבות בשבח מעשה הצדיקים ולהפך בזכותם ולהכריע כף המאזנים לטובתם יעשו כן תמיד להשתדל להצדיקם בכל אופן האפשר, ומזה הסיבה אמררו חז"ל 'כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה', 'כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה', 'כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה', 'כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה', 'כל האומר בני שמואל חטא אינו אלא טועה', 'כל האומר יאשיהו חטא אינו אלא טועה' (שבת נ"ה ע"ב - נ"ו ע"א וע"ב) ע"ש, ואמרו גם כן לא היה דוד ראוי לאותו צצצ רק בא להורות תשובה לחוטאים (ע"ז ה' ע"א) - הרי אף במקום דמפורש במקרא לרעה חפשו עצות בדרכי הדרוש

[שכג עמוד א] להצדיק מעשיהם ולמעט האשמה, ומכל שכן שהגדילו מעשיהם הטובים המפורשים ויגע בדרכי הדרוש להראות שיותר מן מה שכתוב בכתבי הקודש הטיבו מעשיהם והמקרא מכסה ומעלים, ודרכי הדרוש מגלים. ועיין בראשית רבה סוף פרשת לך, דחכם אחד דרש מזה שנאמר נימול אברהם טולא כתיב מל אברהם - מכאן שמצא עצמו נימול מאליו, אמר רבי ברכיה בהדא עיתתא אקיל רבי אבא לרבי לוי, אמר ליה: שקרנא כזבנא את, אלא הרגיש ומצטער כדי שיכפול הקב"ה שכרו והורו לנו חז"ל בזה, דצריכים לדרוש פעולתם הטובים של צדיקים שהיו על צד היותר טוב והמתוקן, ומפני זה בדרשות רבי לוי שלא נצטער אברהם מן המצוה רק מצא עצמו נימול, הנה שוב אין בפעולתו שום מעלה, ואין זה נכון בדרכי הדרוש, ומפני זה אקיל רבי אבא לרבי לוי, ואמר לו שקרנא כזבנא, שעל פי דרכי הדרוש החוב לדרוש לפאר ולהגדיל פעולת הצדיקים ביתר שאת, ומפני זה דרש להיפך דנצטער ביותר ובכל זאת עשה מאהבה וקבל היסורין על עצמו לקיים מצות השי"ת. ועיין ספר קטן על האגדות מהרב המובהק מ' משה חיים ליצאטי שהתעורר מדברי מדרש אלו להוכיח שבדרכי הדרוש החוב לדורש לשבח מעשה הטוב של הצדיק בכל אופן האפשר.

ואולם בפעלי הרשעים היה להם כלל גדול להעמיס עליהם התועבות האפשריות, כמו דדרשו (סנהדרין מ"ו ע"ב) דעכן חלל שבת ובא על נערה המאורסה ע"ש, וכן דרשו על עשו ויבא עשו מן השדה - מלמד שבא על נערה המאורסה והרג את הנפש וכפר בעקר ובתחיית המתים ושט את הבכורה (ב"ב ט"ז ע"ב), ואמרו על אחז שבא על אמו והעלה שממית על המזבח (סנהדרין ק"ו ע"ב), ועל בלעם אמרו שבא על אתונו (ע"ז ד' ע"ב); ובפרט הגדילו החטא בכל מקום לספר תועבות עושי רשעה כי באו על נערה המאורסה ביום כפור (ב"מ פ"ג ע"ב), ועודאמרו על באלישע שראה שנתעברה אמם ביום כיפור (סוטה מ"ו ע"ב), ובירושלמי פ"ב דחגיגה על אלישע בן אבויה שרכב על הסוס ביום

[שכג עמוד ב]

כיפור שחל בשבת, ועוד ה"פ שהזכירו לחומר האיסור 'יום הכיפורים שחל בשבת'. ותנו לנו חז"ל בסנהדרין שם פ' חלק כחלל בכלהו לא תפיש למדרש לגנאי בר מבלעם הרשע דכמה דמשכחת ביה דרוש - היינו בשלשה מלכים לא תדרוש לגנאי יותר מן המפורש בכתוב חוץ מן בלעם הרשע כל מה שתוכל למצוא על דרך דרש להראות כי הרבה לעשות רעה ופעל תועבות היוטתר מגונות - דרוש ופרסם ברבים מפני שאיש רע במדרגה היותר פחותה כבלעם הוא עלול לעבור על כל העבירות, ומפני זה אין זרות בדרשות חז"ל שבלעם בא על אתונו. והנה הרב הכותב בעין יעקב פ"ק דברכות העמיס כוונות זרות באגדה זו, דהרי בש"ס למדו בגזירה שוה: נאמר כאן הסכן הסכנתי ונאמר באבישג ותהי לו סוכנת, ובאמת באבישג מבואר במקרא והמלך לא ידעה, ואם כן גזירה שוה מופרכת הוא, אבל לפי הכלל שהיה לבעלי אגדה לדרוש על בלעם לגנאי בכל אופן שנוכל שוב גם כאן הטילו עליו גם תועבה זו והסכימו דבר זה דרך רמז ואסמכתא רחוקה למקרא כדרכם תמיד. ועיין גם כן מה שכתב הרמב"ם (פירוש המשנה פרק חמישי דאבות) על מה שאמרו במשנה 'תלמידיו של בלעם עין רע ונפש רחבה ורוח גבוה' כתב בזה הלשון: שהאיש אשר כבר קלקל מעשיו כמו כך עד שהיה הנקל בידו ליעץ לבנות מדין שיפקירו עצמם לזנות, הנה הוא עלול בלי ספק לעשות כל התועבות האפשריות ע"ש, וביותר תראה דברי הירושלמי סנהדרין פ' חלק ר' לוי הוה עביד דרוש הדין קרא יען התמכרך לעשות הרע בעיני ד' ששה ירחים לגנאי, אתא לגביה בלילה, א"ל מה חטית לך ומה סריחת קדמך, עבד שיתא ירחין לשבח, רק לא היהכאחאב אשר הסתה אותו איזבל אשתו, ע"ש. ראינו דעקר תלוי ביד הדורש

[YH1]בספרים שלנו 'העושה'

[YH2] שבת דף קיח עמוד א: אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים

[YH3] קידושין דף ל עמוד א: אמר ריב"ל: כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני;

סנהדרין דף יט עמוד ב: אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל המלמד בן חבירו תורה - מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו

[YH4] בגירסתנו: 'עיניו'

[YH5] כן בריב"ש; בגמרא: ממנו וממשפחתו

[YH6] יש הבדלים קלים בין המילים של המחבר לבין הגירסא בריב"ש שבספרינו, ונראה שהכותב כתב מזכרון ולא מתוך הספר.