מבוא התלמוד, פרק ראשון

 שיתוף 

אופן אחד המה פירושי המצות אשר באו בתורה שבכתב בסתם ולא נתברר לנו כוונת המקרא בלתי ענין המקובל, כמו

מצות לקיחת ארבעה מינים בחג האסיף - לא נודע לנו אם הכוונה לקחת אלו המינים ביד לצורך סיכוך הסוכה כדעת קצת הקראים; ומה היא פרי עץ הדר שנאמר בתורה אם הוא תאנה או תפוח או שאר פרי: איכות [רפד עמוד ב] השרפה שחייבתה התורה לתשע עריות: אם היא שרפה גמורה בחבילי זמורה, או שרפת נשמה והגף קיים, ע"י פתילה של אבר, וגוף השרפה בבת כהן שזינתה אם באשת איש או בפנויה, או דווקא בארוסה; ואיכות השחיטה אם היא בצואר או מצד עורף; החֵלב אשר אסרה תורה, אם כל חלב במשמע או רק חלב הכליות והכסלים והמסס ובית הכוסות; ואם חלב האליה ובן פקוע ג"כ בכלל איסור היא; וכן איסור הדם אם דוקא בדם שהנפש יוצאת, היינו דם התמצית, או גם דם שנבלע באברים בכלל כרת: מה שנאמר בתורה בענן ארָאה על הכפורת [ויקרא טז,ב] - אם הכוונה ענן ד' או ענן הקטורת, לתקן מבחוץ; והיו לטוטפות בין עיניכם [דברים יא,יח] - לא ידענו מהו מפשטות התורה; ועבדו לעולם [שמות כא,ו] - בעבד נרצע: לא ידענו אם הכוונה כל ימי חייו או רק עולמו של יובל;

ועל כל אלו באו לנו פירושים מקובלים ממה שנאמרו בעל פה

בסיני.

וכן נעתקו אלינו הרבה פירושים על המקראות אשר מתנגדים לפשטות הכתוב בהשקפה ראשונה, כמו שנאמר בתורה אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם [שמות יב,טו] ופירשו הכוונה על ערב פסח;

וכן יד תחת יד עין תחת עין [על פי שמות כא,כד] פשוטו שישלם לו כגמולו ממש, והקבלה תפרש היינו תשלומי ממון!

וקצותה את כפה [דברים כה,יב] - פשוטו דברים ככתבם, והקבלה תפרש כאן תשלומי ממון;

וגם בעליו יומת [שמות כא,כט] פשוטו מיתה ממש, והלכה בע"פ תפרש היינו ממון, ואף אם אין לו ממון אינו חייב מיתה;

וירקה בפניו [דברים כה,ט] תפרש הקבלה לפניו ולא כפשוטו בפניו ממש;

לא תבשל גדי בחלב אמו [שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא] תפרש תורה שבע"פ כל בשר בחלב כמשמע, ולא כפשוטו דוקא גדי בחלב אמו;

ממחרת השבת [ויקרא כג,יא] אשר אמר בהנפת העומר - פשוטו דוקא אחר שבת, והקבלה תפרש אחר יום ראשון של פסח, יחול באיזה יום שיהיה;

אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו [שמות כא,יט] היינו על בוריו ולא כפשוטו - משענתו ממש;

אם זרחה עליו השמש [שמות כב,ב] – היינו ברור כשמש שלא בא עליו להרגו ולא כפשוטו;

ופרשו השמלה [דברים כב,יז] - יבררו הדברים כשמלה ולא דברים ככתבם, עיין מכילתא פרשת משפטים, ובירושלמי סנהדרין [רפה עמוד א] פרק בן סורר;

שלשח כתובים הללו היה ר' ישמעאל דורש כמין חומר - בן נכר לא יאכל בו [שמות יב,מג] - היינו נתנכרו מעשיו, בר ישראל דאשתמיד כתרגום אונקלוס; כי תבא בכרם ריעך ואכלת ענבים כנפשך כי תבא בקמת ריעך וקטפת מלילות [דברים כג,כה], בפועל הכתוב מדבר, ובתרגום 'ארי התגר בכרמא, ארי תתגר בקמתא'; לא יומתו אבות על בנים [דברים כד,טז] - היינו בעדות בנים, לפסול הקרובים לעדות ובתרגום 'על פום בנן' ופשוטו בנים ממש, וכדומה הרבה.

עוד נמצאו אצלנו פירושים מקובלים מסיני על מצות שבתורה אשר עוקרים את פשט המקרא לגמרי, כמו בתורה נאמר ארבעים יכנו [דברים כה,ג] והקבלה אמרה שלא ילקה רק תשע ושלשים מלקות [ע' מכות כ"ב ע"א]; ואמרו גם כן שם: כמה טפשאי אינשי דלא קיימו קמיה רבנן: בתורה נאמר ארבעים יכנו ואתי רבנן ובצרי לחו חדא ע"ש.

וע' ריטב"א בחידושיו למסכת מכות שם שכתב דעל כרחך הלכה למשה מסיני היתה רק ל"ט מכות, דאם לא כן אין אפשרות לעקור דבר מז התורה בלי שום מגדר מלתא ע"ש. וע' גם כן 'בשלשה מקומות הלכה עוקרת מקרא: התורה אמרה בתער והלכה בכל דבר, התורה אמרה בספר והלכה בכל דבר, התורה אמרה בעפר והלכה בכל דבר (סוטה ט"ז ע"א ובירושלמי פ"ק דקידושין). וע' יבמות כ"ד ע"א: אמר רבא: אף על גב דבכל התורה כלה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הכא אתיא גזירה שזה אפיקתא מפשטי' לגמרי: אף על פי דפשוטו דקרא והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו [דברים כה,ו] מורה דיהיה נקרא בשמו של המת: אם היה שמו 'יוסף' קורין אותו 'יוסף', 'יוחנן' קוריו אותו 'יוחנן', בכל זאת כאן אתיא גזרה שוה: נאמר כאן על שם אחיו ונאמר התם על שם אחיהם יקראו בנחלתם [בראשית מח,ו]: מה להלן לנחלה - אף כאן לנחלה, ע"ש, ובע"כ צריכין לומר דאף על גב דקיימא לן (כתובות ל"ח ע"ב) דלא אמרינן דאתיא גזרה שוה ומפקי' מפשטי לגמרי, כאן היה לנו הלכה מיוחדת בפרטות מסיני לעקור את הפשט לגמרי;

ועיין ג"כ סוכה (ו' ע"ב) 'בסוכת בסוכת - שתים כהלכתם ושלישי אפילו טפח' משום דאתא הלכתא וגרעתיה לדופן שלישי להעמידו על טפח ע"ש; - ראינו דהלכה עוקבת פשיטות המקרא!

ועיין דברי מהר"א מזרחי, מובא במשנה למלך פ"א מהלכות חמץ הלכה ז' על זה שכתב הרמב"ם דאסור לאכול חמץ כל שהוא בפסח שנאמר לא יאכל [שמות יג,ג], היינו משום דאכילה דקרא - כל שהוא משמע, רק דהלכתא מסיני הוציאה מפשטיה לגמרי, אף לעקור את הלכה קבועה, ואינו בר עונשין עד שיאכל שיעור שלם לפי חלוקת השיעורין אשר עליהם באה הקבלה.

ופירושים אלו אשר קדם זכרם, אף על פי דהיו מקובלים אצלם מסיני - בכל ואת הטריחו חז"ל להסמיך דרשותיהם לתורה שבכתב ולהראות כי על ידי המדות הנדרשות המקובלות נלמד גם כן, כי פירושי המצות הם כמו שקבלו מסיני, כמו הך דפרי עץ הדר [ויקרא כג,מ] היינו אתרוג - דרשו מפני שדר באילו משָנָה לשָנָה, ועוד שאר דרשות אשר נזכרו (סוכה ל"ה ע"ב);

והא דשרפה האמורה בתורה היינו שרפת נשמה וגוף קיים למד חז"ל (סנהדרין נ"ב ע"א) מן גזירה שוה דשרפת בני אהרן ועדת קרח;

וכן הך דשחיטה היא מן הצואר דרשו (חולין כ"ז ע"א) ממקום שסח חטהו, וכדומה שאר דרשות.

והיתר חֵלב האליה וחילוקי העונשין באיסור דם לחלק בין דם התמצית לדם האברים למדו זאת מקרא (כריתות דף ד' ע"א וע"ב);

בענן אראה על הכפורת [ויקרא טז,ב] שפירושו ענן ד' ולא ענן הקטורת - נגד הצדוקים דרשו זאת חז"ל (תורת כהנים פ' אחרי פ"ג ה"ו);

פירוש לטוטפות [דברים ו,ח] היינו ארבע פרשיות למדו (סנהדרין ד' ע"ב) משום שנאמר 'לטוטפת' מלא והרי כאן ארבע, ר' עקיבא אומר: אינו צריך משום 'טט' בכתפי שנים 'פת' באפריקא שנים ע"ש;

ועבדו לעולם [שמות כא,ו] היינו יובל למדו בקידושין ט"ו ע"א;

ביום הראשיו תשביתו [שמות יב,טו] היינו ערב פסח למדו חז"ל מפנים שונים (פסחים ה' ע"א);

יד תחת יד [שמות כא,כד] היינו ממון למדו חז"ל (ב"ק פ"ג ע"א);

וקצותה את כפה [דברים כה,יב] היינו ממון דרשו חז"ל מגזירה שוה דעדים, דכתוב בהו לא תחוס עינך [דברים יט,כא];

וגם בעליו יומת [שמות כא,כט] היינו כופר ממון למדו (סנהדרין ט"ו ע"ב) דכתיב מות יומת [המכה] רוצח [רפו עמוד א] הוא [במדבר לה,כא]: על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו;

לא תבשל גדי בחלב אמו [שמות כג,יט; שמות לד,כו; דברים יד,כא] היינו כל בשר בחלב במשמע למדו חז"ל (חולין קי"ג ע"ב) דכל מקום שנאמר 'גדי' סתם אפילו פרה ורחל במשמע ע"ש;

ממחרת השבת [ויקרא כג,יא] היינו יום שני של פסח למדו חז"ל מדרשות שונות (מנחות ס"ה ע"ב, ס"ו ע"א);

בן נכר לא יאכל בו [שמות יב,מג] היינו בר ישראל דאשתמיד למדו חז"ל (מכילתא פ' בא, מסכתא דפסחא פרשה טו);

כי תבא בכרם ריעך [דברים כג,כה] היינו בפועל הכתוב מדבר, למדו חז"ל (בבא מציעא פ"ז ע"ב) מגזרה שוה: נאמר כאן ביאה ונאמר להלן לא תבא עליו השמש ע"ש;

לא יומתו בנים על אבות [דברים כד,טז] - לפסול את הקרובים לעדות הוציא חז"ל מקראי דרך דרשות (סנהדרין כ"ז ע"ב) ע"ש;

ובעל כרחך צריכין אנו להודות ולהחליט דאף בהעדר אלו הדרשות, היו פירושים הללו נודעים לנו דרך הקבלה מה שנאמר בעל פה מסיני, דאיך יתכן שלִמד ד' למשה בתורתינו שיצוה לקחת בחג האסיף פרי עץ הדר, ולא יורה אותו מהות הדבר ועל איזה פרי מכווין בצוואתו, וכן על אופן לקיחתו אם לצורך סיכוך לסוכה או בסתם נטילה ביד, וכן אין אפשרות שיצוה במצות עשה שיכתבו לטוטפות בין עינכם [דברים יא,יח], ולא יפרש לו בפרטות אופן ההתחייבות ודרך לקיחתן, ובודאי בר הכל מבואר מיד ד' למשה, ואף שחז"ל טרחו להוציא דברים הללו ע"י דרשות שונות בתורה שבכתב, בכל זאת יוקשה, קודם שבאו חז"ל ולמדו אותנו ענינים אלו דרך המדות הנדרשות מאן אגמרינהו, וכי יעלה על הדעת שלא קיימו מקודם לכן מצות תפילין כהלכתה עד דור אחרון שבאו חז"ל ולמדו פירוש וכוונות המלות אשר באו בתורה שבכתב דרך המדות הנדרשות? אכן ענין זה יתבאר על נכון דבאמת מעולם לא נסתפקו משה רבינו ופינחס ויהושע ושמואל והזקנים באיכות המצות שנתפרשו בתורה, מפני שכלם היו מקובלים אצלם מסיני בעל פה, ונמסרו כן מדור דור עד שבאו אלינו, ורק חז"ל רצו להסמיך גם עניינים אלו המקובלים לתורה שבכתב, ונתנו לנו חז"ל בירושלמי פרק ששי דפסחים [פרק ששי הלכה א] כלל גדול [רפו עמוד ב] כיוצא בזה אמרו 'אדם דן גזירה שוה לקיים תלמודו ואין אדם דן גזירה שוה לבטל תלמודו', והכוונה דהלכות ברורות ומקיימות אצלם ע"י הקבלה היו דנים בגזרה שוה ובקל וחומר ובשאר מדות הנדרשות למען יהיו נסמכים לתורה שבכתב, ואין אדם דן גזירה שוה לבטל תלמודו, היינו אם בידינו הלכות קבועות ומקובלות בעל פה - אינו מועיל שום למוד והתבוננות הן דרך גזרה שוה וקל וחומר, והן על ידי שאר מדות הנדרשות לעקור אותן הלכות קבועות, מפני דקיימא לן 'לא אתיא גזרה שוה ומפקא מפשטיה לגמרי', ומכל שכן דלא אתיא גזרה שוה לעקור הלכות מפורשות ומבוררות, אבל לקיים תלמודו ולחזק הלכות מקובלות על ידי שיסמיך אותם לתורה שבכתב דרך המדות הנדרשות הרשות בידם.

ועוד אמרו בכיוצא בזה הענין בירושלמי פרק שני דברכות [הלכה ג] וריש פרק בתרא דעירובין [הלכה א]: א"ר יוחנן: כל מילתא דלא מחוורא מייתי לה מאתרין סגיאין, ופירשו המפרשים ז"ל, מובא בנימוקי יוסף ריש פרק החובל, דכוונת הירושלמי על דרך זה: היינו כל דבר הלכה שאנו יודעים שהיא אמתית ומבוררת מפני הקבלה אשר אצלנו בזה, אבל לא נדע להלכה זו סמיכות מן הכתוב - הרשות ביד כל אדם לדונה ולהביאה ולהסמיכה לקרא בכל אופן הנאות בעיני החכמים; ואף דלענין עונשים קיימא לן 'איו אדם דן גזירה שוה אלא אם כן קבל מרבו', ולאו דוקא גזרה שוה, רק הוא הדין שאר המדות הנדרשות צריכים להיות מקובל מרבו צצצ (ע' תוס' סוכה ל"ג ע"א) אבל היכי דדינים הללו בירורין ורק לצורך אסמכתא קצת - הותרו הדרשות היותר רחוקות בכל הדרכים הנאותים לפני החכם למען יקנו להם הלכות מקובלות הללו מקום בתורה שבכתב; והסיבה לזה מה שחפשו חז"ל אופנים הללו להסמיך ענינים מקובלים בעל פה לתורה שבכתב או לשאר מקראי קודש - מפני שבזמן קודם לא הותר לכתוב דברים שבעל פה (תמורה י"ד ע"ב) והיו הלכות מקובלות הללו עלולים לשכחה, וחפשו חז"ל עצות מרחוק ועשו אסמכתות וסימנים הללו בתורה שבכתב למען ישתמר אצלם בכח הזוכר כמו שיבואר לקמן; [עמוד רפז טור א] ועל זה אמרו בירושלמי: אדם דן גזירה שוה לקיים תלמודו - היינו לקיים הלכות הברורות אליו המקובלות בעל פה יוכל לדון גזרה שוה להסמיכו למקרא אף על גב דאין אדם דן גזרה שוה אלא אם כן קבל מרבו - בכל זאת אינו רוצה מכח גזרה שוה זו לדון בדבר החדש רק לקיים תלמודו אשר נקנה לו מכבר.

ומפני זה אין לתמוה אם נמצא לפעמים זרות בדרשות חו"ל אשר הביאו ראיות להלכות פסוקות וקבועות ולמראה עין

דרשות כאלו רחוקים הם ולא נראה מפשטות המקראות הוכחות כאלו - אכן רק על דרך אסמכתא אמרו, למען ישתמר אצלם היטב, ועשו ציונים וסימנים הללו לתורה שבכתב, ועִקר הלכות הללו היוצאות מן הדרשות נודעו להם בעל פה; וכן לא קשה גם כן 'אחרי דהלכות הללו היו מקובלות בעל פה, שום קרא למה לי?' - דיש לומר דמקראות הללו כיון דאינם מיותרים ונצרכים לענינם שוב לא באו ללמד להלכות אלו המקובלות בלא זה אלינו, ורק לקיים תלמודם אצלם הסמיכו למקרא;

והא דמקשה הש"ס (נדה ל"ב ע"א) כיון דיש לנו הלכתא, קרא למה לי? ולכאורה הרי אפשר לומר דקרא אינו רק אסמכתא בעלמא! וכבר ראיתי להרב בעל יד מלאכי סימן רכ"ז דהתעורר באמת בזה וכתב דרש"י בנדה שם הרגיש שם בזה ועקר קושית הגמרא שם, דהאי וא"ו ד-ואשה יתירה לגמרי ואין לנו לדורשה בשום אופן על ענין אחר, ויוצדק הקושיא למאי אחא הך יתירא; אבל היכי דעיקר כוונת המקרא למלתא אתא ולא אסמכינהו רבנן להלכות קבועות מקובלות למקרא רק דרך אסמכתא ורמז, הנה נכון דרכם ע"ש, ועיין תוספות מועד קטן ג' ב' מה דאמרינן נסוך המים הלכה למשה מסיני וכתב התוספות והא דאמרינן בעלמא 'מ"מ יו"ד מ"ם' לרבות נסוך המים מן התורה - אינו אלא אסמכתא ע"ש; וע' רמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה דקושית הש"ס (ברכות מ' ע"א) כיון דשיעורין יש להם רמז בקרא אף על גב דהם הלכה למשה מסיני - הרי עכ"פ נסמכות למקרא ואין נופל עליהם לשון זה, ומתרץ הש"ס דבכי האי גוונא דהם אסמכתות רחוקות לגמרי ואינם [עמוד רפז טור ב] אפילו בכלל רמז - קרי שפיר לשיעורין הלכה מסיני ע"ש.