מבוא התלמוד, פרק שנים עשר

 שיתוף 

עוד נמצאו אצלנו במשנה וברייתא ובשני התלמודים מצות דרבנן ותקנות קבועות וכוללות ולא שמענו בהם מחלוקת מעולם רק זאת ידענו שנתפשטו באומה מני אז וכלם כאחד קבלו קיום אלו הדברים עליהם לחוב, וכבר ידועים דברי הראב"ד בספר הקבלה שכתב כיוצא בזה לענין אחדות בפינות

הראשית, למשל הדלקת נר שבת איננה רק תקנה דרבנו משום שלום ביה ולא מצית שאחד יאמר מדליקין והשני יאמר אין מדליקיך, רק פליגי באיזהו שמנים ופתילות מדליקין,

והיינו דתקנות כאלו נתפשטו ונתקבלן באומה מפני שיצאו מן ב"ד הגדול בירושלים אשר כל ישראל היו נשמעים למצותם; ומזה המין מה שתקנו לומר בק"ש פסוק 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', ותקנו נטילת ידים שחרית נטילת ידים לתפלה ומים אחרונים אחר הסעודה;

וכן החיוב שחייבו אותם לבנות בית

[שז עמוד א]

הכנסת בכל מקום שיש עשרה מישראל, וסדר גביות הממון חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות;

תקנה הכוללת להפטיר בנביא בשבתות ויום טוב, ומנין הקרואים: בשבת שבעה, ביוה"כ ששה, וביום טוב חמשה, ובראש הודש וחול המועד ארבעה, ולא שמענו חולק;

שלשה שאכלו כאחד חייבים לזמן;

לתקוע ערב שבת לעת ערב להזהיר העם שיפסקו ממלאכתן;

מצות דרבנן הנוהגות בליל א' דפסח: לאכול, ולשתות ארבע כוסות, וחיוב הסבה בצד שמאל, ולעשות שנויים בסעודה למען ישאלו, ולקרות הגדה בנוסח הקבועה אלינו מזמן המקדש;

וכן לעשות נענועים שונים לד' רוחות עם הלולב ולא נחלקו רק בסדר הנענועים ולא בחיוב הנענועים;

וכן המצוה בערב יום כיפור אע"ג דלמדו מקרא - בכ"ז הוכחתי במ"א דאינה רק מדרבנו וקרא אסמכתא בעלמא,

וע' רמב"ם פ"ד מה' תפלה ה"ד שכתב דב"ד שעמדו אחר עזרא תקנו בעל קרי לא יתפלל עד שיטבול אולם תמה שם מרן דלא ידע המקור לדברים אלו:

מצוה על האב להשיא בניו ובנותיו לפירקן, ולחנך בניו ובנותיו הקטנים במצות ולהפרישם מאיסור; וכן אמרו היה

לו בנים בילדותו ישא אשה בזקנותו;

עוד מצאתי הרבה מצות דרבנן ואין לפורטם כי רבים המה: ומן התקנות דרבנן אחשוב גם כן איזהו מהן אשר באו במשנה וברייתות בסתם בלי שום חולק:

קטנה תקנו לה חכמים נישואין למען לא ינהגו בה מנהג הפקר; וכן תקנו נישואין לחרשת; ותקנו חז"ל שיהיה הבעל אוכל פירות מנכסי מלוג של אשתו כנגד פדיונה; חייב במזונותיה כנגד מעשי ידיה;

האשה שבאה לגבות מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבוע;

הבעל יורש את אשתו וחיוב קבורתה ושילום דמי הספדה ומקוננות;

תנאי כתובה שיהיו הבנים יורשים כתובת אמם נוסף על חלק הירושה בין שאר אחין מנכסי אביהם;

וכן מתנאי הבחובה שהבנות יזונו מנכסי אביהם עד שיתארסו או עד שיבגרו;

תקנה חכמים שיתנו עישור נכסים לנדוניית הבנות אשר

[שז טור ב]

נשארו אחר מיתת אביהם;

תקנת חכמים על איזה נשים שיוצאות שלא בכתובה וכן כל

דיני מורדת;

תקנת חכמים שאשה שנשתטית אינו מגרשה בגט כדי שלא תהיה הפקר לפריצים, ודבר תורה שוטה מתגרשת דהרי אשה מתגרשת בעל כרחה שלא מדעתה!

תקנת הכמים דארבע אמות של אדם קונה לו בכ"מ כדי שלא יבאו לידי מחלוקת ומריבה, ובשאר קנינים שתקנו חכמים ועל פי הרוב לא נמצאו מחלוקת רק בפרטים ולא בדברים

הראשים.

והסיבה לאיזה מצות הכמים קצת משום שלום בית וקצתם להנהיג הנהגות טובות בישראל ולעשות סדר נכון בכל עניני

הדת ולהרבות בעשיות זכר על הנסים אשר עשה השם יתברך אתנו ולהזכיר הצרות שעברו עלינו אשר הי' מחבבים בכל פעם וכל הימים במגילת תענית נתקנו לסיבות הללו ע' שבת י"ג ע"ב.

ובעניני התקנות קצתם משום תקון העולם, ומשום דרכי שלום, ומשום איבה, ומשום שלא יהא נעילת דלת בפני לווין, ומשום כבוד האשה שלא תהא קלה בעיני הבעל להוציאה, ולמען לא יהיו בנות ישראל משולחים ונעזבים כהפקר; ושני פרקים שלמים במס' גיטין - היינו פ' השולה וגם פ' הניזקין -

מיוחדים רק להתקנות אשר עשו חכמים משום תקון העולם ומשום דרכי שלום; ובמקום שנראה לנו בהשקפה ראשונה דהם סיבות רחוקות ספרו לנו כי כל זה נסתבב להם מפני מעשה

שבא לפניהם כמו שהזכרתי למעלה: דתקנו זמן בגיטין שמא יחפה על בת אהובו דמבואר בירושלמי וברי"ף דכן אירע מעשה אצלם, וכן בהך דמערבין בחצרות משום דרכי שלום - ע' ירושלמי פ' בכל מערבין: 'א"ר יהושוע: מעשה באשה אחת שהיתה שנואה לחברתה, שלחה העירוב ביד בנה, לקחה ונשקה את הבן על ראשו וכו' - ומתוך כך נעשה שלום ביניהם, הה"ד דרכיה דרכי נועם.

עוד צריך אתה לדעת כי יש חילוק בין מקום שנזכר לשון 'תקנו' ובין לשון 'התקינו': כי 'תקנו' היינו שבשעה אשר עמדו חז"ל למנין [שח עמוד א] חשבו לנכון כי ראוי להנהיג הנהגות הללו מפני תקון העולם, ולשון 'התקין' או 'התקינו' היינו שבתחלה נהגו מנהג אחר וכשראו שבאו לידי תקלה חשבו למשפט לתקן תקנות אחרות באופן יותר נאות; וככר דקדקו חז"ל (ר"ה ל"א ע"ב) על לשון 'התקין' ואמרו: מאי 'התקין'? - דרש והתקין;

ומזה המין אחשוב כאן איזהו מהן ע' פ"ג דביכורים מ"ז: בראשונה כל מי שיודע לקרות - קורא, ומי שאין יודע לקרות

- מקרין אותו; נמנעו מלהביא - התקינו שיהיו מקריו לפני השומע ואינו שומע;

בתחלה היו אומרים "מן העולם", משקלקלו המינים התקינו

לומר "מן העולם ועד העולם" (משנה סוף ברכות);

כרם רבעי היה עולה לירושלים, ומשרבו הפירות התקינו שיהיה נפדה סמוך לחומה (מעשר שני פ"ה מ"ב);

בראשונה היו מוליכין בבית אבל, עשירים בקלתות של כסף וכו' והיו עניים מתביישות, התקינו שיהי' הכל בסלי נצרים (מו"ק כ"ז ע"א):

עוד שם בראשונה היו משקים עשירים בזכוכית לבנה וכו' - התקינו שיהיה הכל בזכוכית צבועה;

בראשונה הי' מגלין פני עשירים וכר' התקינו שיהיו מכסין פני הכל, ע"ש;

עוד הרבה ענינים דהתקינו באופן אחר ממה שהיה מקודם שלא

לבייש את העניים;

עכ"פ הנך רואה החילוק בין 'תקנו' ל'התקינו'.