מבוא התלמוד, פרק ששה ועשרים
כבר הראיתי בפרי דרכי הוראה, כי גם בענינים הדרשות הלכה למעשה, לא שם הדורש עינו ולבו רק לפעול אל המון השומעים שידעו להתנהג כשורה, ולפעמים דריש בציבור שלא כהלכה, מפני הסיבה שלא יבאו לזלזל באיסורי דרבנן, והחמיר עליהם יותר מן הראוי, עיין חולין ט"ו ע"א, וכן בדרושי אגדה הנה מטרת הדורש היתה, רק למען הלהיב לב העם לעבודת ד', ולמען יתעוררו כי חיי הבלם אפס ותוהו ומוכרחים המה להכין צעדיהם פה בעולם הנשיה, להיות מזומנים לכנס לטרקלין מקושט ומפואר בטהרות הלב וכשרון המעשה, וכל מבטו וחפמו של הדוש היה להקיץ אותם משינת האולת, ולעורר לבבם אל נכון, ופעמים עת ראה הדורש בהמון, כי לא פעלו דבריו הפשוטים אצל העם, אחז צדיק דרכו דרך אחר להגיד לפניהם ענינים זרים ומבהילים יוצאים מגדר הטבע ועי"ז הטו אוזן קשבת לדברי הדורש.
וכבר התעורר הרשב"א בזה מובא בעין יעקב ברכות ראש פרק הרואה, באגדה דבן שזרק עוג מלך הבשן, כתוב בזה הלשון: כבר באר הרמב"ם שתי כוונות הנעלמות באגדה בפתיחת פירוש המשניות שלו, ולי יש עוד סיבה אחרת, גלו אותה חז"ל בקצת המדרשים, והוא: כי לעתים היו החכמים דורשים ברבים, ומאריכים בדברי תועלת, והיו העם ישנים, ובקשו לעוררם, והיו אומרים לפניהם דברים זרים להבהילם למען יתעוררו ויקיצו משנתם, וזאת הסיבה מפורשת להם במדרש חזית פיסקא 'הנך יפה': רבי היה יושב ודורש, ונתמנם הציבור ובקש לעוררם, אמר: ילדה אשה אחת במצרים ששים ריבוא בכרס אחד עיין שם [וכן במדרש תנחומא (ורשא) פרשת פקודי סימן ט], וכן הך שמסופר מעוג שעקר הר בר תלתא פרסי, היינו שרצה לעקור זכות שלשת אבות, רק הציג לפני העם בספור מבהיל זה למען יתנו העם לב לענין נפלא כזה, ויתעוררו לשמוע - עכ"ל הרשב"א.
ואנכי מצאתי עוד במדרש רבה ריש פרשת נח: רבי עקיבא דרש בגינזק שבמדי במעשה דור המבול ולא בכו, עד שדרש להם ענין איוב ובכו; ומצינו גם כן במדרש ראש פרשת חיי ובמדרש אסתר: רבי עקיבא דרש בציבור וראה שהעם מתנמנם ובקש לעוררם, אמר: מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ"ז מדינות? - מפני שיצאה מן שרה שחיתה קכ"ז שנה עיין שם!! - ראינו דרכו של ר"ע לדרוש ענינים מבהלים למען יבכו, או יתעוררו לשמוע הדרוש.
ועל דרך זה יתפרשו כל הדרשות בתלמוד ובמדרשות הרבות אשר נראים זרים בתחתת השקפה, וכלם לא נאמרו רק לפעול לשעתו על העם המתאספים לשמוע הדרשות.
ועל דרך זו יתפרשו דרשות ר' עקיבא (סוטה י"א ע"א) בשכר נשים צדקניות נגאלו וכו', ונעשה להם נס ונבלעו בקרקע, ומביאים שורים וחורשים עליהם ומבצבצים ובאו בעדרי עדרים ע"ש, ואם אמנם בש"ס כאן הגירסא 'דריש ר' עוירא', בכל זאת במדרש שיר השירים הגירסא ד'דריש ר' עקיבא', ומי שיודע גודל רוחו ועוצם עיונו של ר' עקיבא, אשר שמו הולך מסוף עולם ועד סופו (יבמות ט"ו ע"א), ועיין רמב"ם פירוש המשנה אבות; על המאמר מר' עקיבא 'הכל צפוי והרשות נתונה' כתב: ראוי המאמר הזה לר' עקיבא, ויקשה עליו זרות זה הדרוש, אכן מאשר נודע לנו דרכו של ר' עקיבא ע"י שני הדרשות אשר הצגנו למעלה שראה שלא בכו העם או שמתנמנמים, דרש להם ענין תמוה למען יתעוררו משנתם, נשפוט מהרה דגם דרשה זו הוא מאותן הדרשות אשר תכליתם לפעול אצל המון העם להניע לבבם ולעוררם על נכון; ועיין סנהדרין פ' חלק דאמר ר' עקיבא: מקרא אני דורש.
וכמו שנהג ר' עקיבא, כך נהגו שאר החכמים בדרשות למען השיג המטרה אשר כוונו אליה.
ומענין השאלתות אשר נמצאו במדרש במדבר ודברים, ובתנחומא מכונה ילמדנו, ובפסיקתא רבתי, אשר מתחילים בדבר הלכה, בלשון 'הלכה אדם מישראל', או 'ילמדנו רבינו', ומסיימים באגדה - לא נמצא דוגמתו אצלנו בשני התלמודים, רק פעם אחת צצצ בבבלי (שבת ל' ע"א) וז"ל: 'שאיל שאילתא לעילא מר' תנחום דמן נוי מהו לכבות שרגא [גרסתנו: בוצינא דנורא] מקמא באישא בשבתא? - פתח ואמר: אנת שלמה, אן חכמתך אן סכלנותך? ומפלפל הרבה מענין לענין, וסיים (שבת ל' ע"ב): 'ולענין שאילתא דשאילנו קדמיכין, נר קרויה נר וכו' מוטב תכבה נרו מפני נרו של עולם [גרסתנו: נרו של הקב"ה]', ופירש"י שם [ד"ה תוטב תכבה נרו כו']: 'לאו מהכא יליף דין זה רק נלמד מן וחי בהם [גירסתנו ברש"י: מוטב תכבה נרו כו' - לאו מהכא יליף חלול שבת, דפיקוח נפש נפקא לן מוחי בהם ולא שימות בהם, אלא להטעימן הדבר באגדה המושכת את הלב, לפי שהיו באים לשמוע הדרשה נשים ועמי הארץ, והיו צריכין הדרשנין למשוך את לבבם] - כמ"ש פרק בתרא דיומא, רק מפני שהיו מתאספין נשים ועמי הארץ לשמוע הדרשה, הטעים לדין זה דרך אגדה עיין שם.
והנה בתלמוד בבלי או ירושלמי, עקרם צצצ בא רק ללמד אותנו דינים ותורה או דברי מוסר ואגדה, ומפני זה לא הכניסו בעלי חותמי התלמוד שאלתות אלו בתלמוד, רק הדרשות לבד, מפני הצורך אשר יש בהם, והלכות לבד, כפי אשר נחתכו אחר יסודי הדת וההוראה, ולא ראו הצורך לספח דרשות הללו אשר נחתכו עניני הוראה, על פי דרכי אגדה, אחר שהם בלי תועלת, כי הקבלה ודרכי המדות והסברא מספיקים לחתוך הדין בהוראה ובדינים, וכל אלו השאלתות לא נאמרו רק לשעתם, להטעים ענינים הוראה, אצל המון ונשיים צצצ כמו שהבאתי בשם רש"י, וא"כ חשבו לנכון שאין מהצורך לספחם לתלמוד אלא השאירו בתלמוד רק שאילה זו במסכת שבת אשר הצגתי כאן לזכר לבד דכן היו הדרשות בימיהם, משא"כ במדרשות אשר אינם מיועדים להורות הלכות ודינים אשר נחוצים להלכה למעשה - השאירו חז"ל לפעמים הדרשות בלשון 'הלכה אדם מישראל...', או בלשון 'ילמדנו רבינו', כמו שנאמרו בהמון בדורות הראשונות:
[שלג עמוד א]
ודע כי גם הגדה של פסח, אשר נסדרות צצצ עוד מזמן המקדש, כמו שנזכר במשנה בפרק ערבי פסחים, באה גם כן על דרך השאלתות בימים קדמונים. בתחלה שאלו התינוקות בארה' צצצ שאלות, על שנשתנה הלילה הזה מכל הלילות, והתחיל לספר מענין לענין ולדרוש ביציאת מצרים, ובדרשות המקראות המיחסים לדבר זה, ולבסוף חוזר לתרץ השאלות אשר שאלו לפניו: 'מצה זו שאנו אוכלים על שום שלא הספיק בצקם להחמיץ', וכן בטעם הפסח והמרור, ולפי זה סרה הקושיות המפורסמת "מפני מה לא השיב התשובה הנאותה בטעם אכילת מצה ומרור מיד?", אכן אחר שמבואר מדרכי הדרוש אצל חכמי התנאים והאמוראים, בהך שאילתא אשר הבאנו למעלה, דדרכם היה לסבב מענין לענין בדומה לו עד שלבסוף באו לתרץ צצצ עיקר השאילה, לא יקשה מאומה, וזה נכון.
עוד השאירו בבבלי ענין ה'פתיחה' אשר נהגו הדורשים בארץ ישראל, כמו שנמצא לפנינו במדרש קינות ובמדרש אסתר ומדרש רות פתיחות שונות, דמר פתח לה פתחא לההוא פרשתא מהכא, ומר פתח מהכא; ואולם בין כל הדרשות על פרשיות שלמות, אשר נשארו בבבלי אצלנו - אין מקום לפתיחות, רק למגילת אסתר נמצאו פתיחות שונות (מגילה י' ע"ב - י"א ע"א). ועוד: 'כד פתח ר"ש בן פזי בדברי הימים, אמר: כל דבריך אחד הם (מגילה י"ג ע"א); וכן מצינו (סוטה ב' ע"א): 'כד פתח רשב"ל בפרשת סוטה, אמר: אין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו'; ועוד נזכרו שתי פתיחות בפרשת רוצחים (מכות ט' ע"ב).
זולת אלו הנזכרות לא תמצא זכר לפתיחות בתלמוד, מפני שהפתיחות היו רק נאותים לשעתן, לצורך הדרוש, ובעלי התלמוד לא ראו הנחיצה להכניס אלו הפתיחות בתלמוד והספיקו עצמם רק במקומות מעטים לזכר, למען יחקק לדור אחרון כי יבא, כי כן נהגו הדרשנים הקדמונים.